משנה חולין פרק ד משנה ז
השוחט את הבהמה ומצא בה שליא, נפש היפה תאכלנה, ואינה מטמאה לא טמאת אכלין ולא טמאת נבלות. חשב עליה, מטמאה טמאת אכלין אבל לא טמאת נבלות. שליא שיצתה מקצתה, אסורה באכילה. סימן ולד באשה, וסימן ולד בבהמה. המבכרת שהפילה שליא, ישליכנה לכלבים. ובמקדשין, תקבר. ואין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן, מפני דרכי האמרי:
