שולחן ערוך אבן העזר סימן ז סעיף יא
האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת אפי' לכהונה: הגה ודוקא שחייבים להם שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון שלא יפסידו מכיסם אסורה לבעלה כהן (תא"ו נתיב כ"ג וכן משמע בתוס' פ' א"מ) ע"י נפשות אסורה לכהונה לפיכך אם היה בעלה כהן נאסר' עליו: הגה וי"א דע"י נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל דחיישי' שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה (תוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב) ודוקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה (הג"מ פ' י"ח בשם י"א) אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן אינן אסורות אלא א"כ נגמר דין בעליהן למיתה (בפסקי מהרא"י סי' צ"ב) וי"א דכל מקום שהיא סבורה להחיות ע"י פדיון ולחזור אינה אסורה לבעלה ישראל דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה (שם במהרא"י) ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל וכסברא הראשונה ואם נחבשה בידי כותים ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה שריא לבעלה (הגהות מיי' פ' י"ח) ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן אשתו מותרת לו ולא חיישינן שמא זנתה תחתיו ואפי' בעלה כהן ואם אשתו המירה לחוד אסורה לבעלה אפי' ישראל (תשו' רשב"א והגהות מרדכי דכתובות) אם לא שיש לה עד א' שלא זנתה כשבויה ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה (שם) ובשעת הגזירה שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס יש להקל ולהתירן אפי' לבעלן כהנים (הרא"ש כלל ל"ב) ואם אשה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין וחזרה בה מותרת לבעלה (מהרי"ק שורש ק"ס): בד"א בזמן שיד ישראל תקיפה על הכותים והם יראים מהם אבל בזמן שיד הכותים תקיפה אפי' ע"י ממון כיון שנעשית ברשות הכותים נאסרה אא"כ העיד לה אחד כשבויה: הגה וכ"ז בנחבשה בידי כותים ומסורה בידם אבל אם נתייחדה עם כותים אפי' שחייבת להם אין אוסרין על היחוד אע"פ שעשאה שלא כדת ואפי' יצא עליה קול זנות כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשו' הרא"ש) מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס):
