תלמוד ירושלמי ביכורים פרק ב הלכה ו

משנה: כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה ויש בו דרכים שוה לבהמה ולחיה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה. כיצד שוה לחיה. דמו טעון כיסוי כדם חיה ואין שוחטים אותו ביום טוב. ואם שחטו אין מכסין את דמו. וחלבו מטמא בטומאת נבילה כחיה. וטומאתו בספק ואין פודין בו פטר חמור. כיצד שוה לבהמה. חלבו אסור כחלב בהמה ואין חייבין עליו כרת. ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלם וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה. רבי לעזר פוטר שהמוציא מחבירו עליו הראיה. כיצד אינו שוה לחיה ולבהמה. אסור משום כלאים עם החיה ועם הבהמה. הכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי. אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה הרי הוא נזיר. ושאר כל הדרכיו שוים לחיה ולבהמה וטעון שחיטה כזה וכזה. ומטמא משום נבלה ומשום אבר מן החי כזה וכזה. הלכה: אי זהו כוי. אמר רבי לעזר עז שעלה על גבי צבי וצבי שעלה על גבי עיזה. ורבנין אמרין מין הוא עיקרו ולא יכלו חכמים לעמוד עליו. פדוי בכוי חוזר ופודה בשה. לפיכך אם מת אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה. מתניתא דלא כרבי לעזר. דתני רבי לעזר אומר כוי (אין) חייבין על חלבו אשם תלוי. מתניתא דלא כרב. דרב [אמר] כל שאיפשר לעמוד על וודאו לא יהו חייבין על ספיקו אשם תלוי. פתר לה חלוקין על דברי רבי לעזר. ואפילו בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה אינו נלקח מעשר ליאכל בירושלם. וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה. רבי לעזר פוטר. רבי לעזר דו אמר עכשיו הוא נסתפק לו דו אמר פטור. ורבנין דינון מרין מין הוא עיקרו. אינון אמרין חייב. מתניתא דלא כרבי. דתני הקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי. רבי אומר הקדיש את הכוי. אמר הריני נזיר שזה חיה. נזיר. שזה בהמה. נזיר. שאין זה חיה. נזיר. שאין זה בהמה. נזיר. שזה חיה ובהמה. נזיר. שאין זה לא חיה ולא בהמה. נזיר. רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי. למה לא תנינן הרובע והנרבע ממינו חייב. אמר ליה תניתה בסופה ושאר כל דרכיו שוין לחיה ולבהמה.