תלמוד ירושלמי גיטין פרק ג הלכה ז

משנה: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או העשיר העני. מתו צריך ליטול רשות מן היורשין. אם הלוום בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות. הלכה: המלוה מעות את הכהן כול׳. רבי אבהו בשם ריש לקיש. דרבי יוסי היא. דתנינן תמן. רבי יוסי אומר. כל שיש לו חליפין ביד כהן פטור מן המתנות. ורבי מאיר מחייב. כלום אמר רבי יוסי לא בקיים. ברם הכא עד כדון בעי מיזרע. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. במכרי כהונה ולויה היא מתניתא. והא תנינן עני. ויש מכר לעני. אתא עובדא קומי רבי אימי. כהן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו. הפרש עליהם מחלקי. אמר ליה. ולא תנינן אלא. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקו. כשהלווהו על מנת כן. הא לא הלווהו על מנת כן לא. רבי זעירא אמר. אפילו לא הלוהו על מנת כן. חיליה דרבי זעירא מן הדא. וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות. אמר להן. הפרש עליהן מחלקי. ולא יהא גובה ומפריש. שאין לוי עושה לוי. שלא אמר אלא. לא יהא מפריש. הא משלו מפריש. לית כאן אינו חושש. אבל חושש הוא שלא יעשיר העני. ותני כן. המלוה מעות את העני ואת העשיר אין מפרישין עליהן. שאין מפרישין על האבוד. רבי חייה בר עוקבה בשם רבי יוסי בשם רבי חנינה. ביורשי כהונה ולוייה היא מתניתא. אבל ביורשי עני אין לעני נחלה. תני בר קפרא. אין לך אדם שאינו בא לידי מידה זו. אם לא הוא בנו. אם לא בנו בן בנו. הדא אמרה. יכול הוא לחזור בו. המלוה מהו שיחזור בו. נישמעינה מן הדא. המלוה מעות את העשיר ואת העני אין מפרישין עליהן. שאין מפרישין על האבוד. וזכה העני במה שיש בידו. הדא אמרה המלוה אינו יכול לחזור בו. לית הדא פליגא על דרב. דרב אמר. יורש כמשועבד. כשם שאין מלוה בעדים נגבית מן המשועבדין כך אינה נגבית מן היורשין. פתר לה במלוה בשטר. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. מלוה בעדים נגבית מן היורשין ובלבד יורשין שירשו קרקע. כהדא אילין דרב נחמיה אשאלון לציבורייא פריטין. אתא עובדא קומי רבנין אמרין ליה. לית ציבור כוליה עתר לית ציבור כוליה מיעני.