תלמוד ירושלמי יבמות פרק ז הלכה ד

משנה: העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין. ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו ספק הביא שתי שערות ספק שלא הביא. נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת. הלכה: העובר והיבם והאירוסין כול׳. אמר רבי שמעון. בזו מידת הדין לוקה. שאם מעשה הוא לפסול יהא מעשה להאכיל. ואם אינו מעשה לפסול. לא יהא מעשה להאכיל. יאות אמר רבי שמעון. ומה טעמון דרבנין. הם יאכלו והם יאכילו. הראוי לוכל מאכיל. ושאינו ראוי לוכל אינו מאכיל. התיבון. הרי ממזר הרי אינו ראוי לאכול ומאכיל. שנייא היא. דכתיב יליד בית. מעתה הילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל. שנייא היא. דכתיב ושבה אל בית אביה. פרט לשומרת יבם. בנעוריה פרט למעוברת. אמר רבי יוסה. הדא אמרה. העיבור עשו אותו כממש לפסול ולא עשו אותו כממש להאכיל. מיליהון דרבנן פליגין. דמר זעירא. תני תמן. ארוסה ושומרת יבם ומעוברת משלמות את הקרן ואינן משלמות את החומש. מה אנן קיימין. אם בבת כהן שנישאת לישראל אפילו יולדת הימינו בנים אינה זרה לו. אלא כן אנן קיימין בבת ישראל שנישאת לכהן. אם אומר את. העובר עשו אותו כממש לפסול ולא עשו אותו כממש להאכיל. למה משלמות את הקרן ואינן משלמות את החומש. וישלמו קרן וחומש. חרש פוסל. לא כן תני רבי חייה. אשתו שלחרש ושלשוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת. רבי אבא מרי ורבי מתניה. חד אמר. בחרש פוסל. וחורנה אמר בחרש ייבם. ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו. כמי שהוא בן תשע שנים ויום אחד לפסול. ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא שתי שערות. כמי שהביא שתי שערות להאכיל. נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זו מהן מת ראשון. צרתה חולצת ולא מתייבמת. והכא אתינן מיתני ספיקות. אלא בגין דתנינן צרות תנינן ספק צרות.