תלמוד ירושלמי יומא פרק ב הלכה א

משנה: בראשונה כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח תורם. בזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש וכל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות זכה. ואם היו שנים שוים הממונה אומר להם הצביעו. ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש: מעשה שהיו שנים שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונשברה רגלו. וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. ארבע פייסות היו שם וזה הפייס הראשון: הלכה: בראשונה כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח כול׳. רבי מנא בעי. ולמה לא קבעו פייס לתרומת הדשן. איתא חמי. שחיטה כשירה בזר. ואת אמר. יש לה פייס. תרומת הדשן אסורה בזר. ואת אמר. אין לה פייס. חזר רבי מנא ואמר. שחיטה אינה כשירה אלא ביום. אבל תרומת הדשן כשירה כל הלילה. אם אומר את. יפיס. אף הוא אינו משכים על הספק. מאי חמית מימור כן. כל הלילה והרים. מיכן לתרומת הדשן שהיא כשירה כל הלילה. זר שתרם. רבי יוחנן אמר. חייב. רבי שמעון בן לקיש אמר. פטור. מה טעמיה דרבי שמעון בן לקיש. עבודת מתנה. יצא זה שהוא בהרמה. מה טעמיה דרבי יוחנן. לכל דבר המזבח. רבי יוסי בירבי בון בשם רב. ארבע עבודות שהכהן מתחייב עליהן מבחוץ זר מתחייב עליהן מבפנים. ואי זו זו. זו הקטרה וזריקה וניסוך המים והיין. ואתיא כרבי שמעון בן לקיש. לוי אמר. אפילו לתרומת הדשן. ואתיא כרבי יוחנן. חתה גחלים. תפלוגתא דרבי יוחנן ודרבי שמעון בן לקיש. הוציא שאר הדשן. תפלוגתא דרבי יוחנן ודרבי שמעון בן לקיש. אתיא כמאן דאמר. אחרים. פחותים מהן. ברם כמאן דאמר. אחרים. לרבות בעלי מומין. היא זר היא בעל מום. הכל מודין בזר שסידר מערכה שלעצים שהוא חייב. אמר רבי זעורא. ובלבד שני גיזירי עצים שהכתוב מזהיר עליהן לעבודת כהונה. ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים. תני. אמר רבי יהודה. מניין להצתת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת. תלמוד לומר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. אמר רבי שמעון. וכי עלת על לב שהזר קרב על גבי המזבח. אם כן למה נאמר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. לימד על הצתת האש שלא תהא אלא בראשו שלמזבח. התיבון. והא כתיב והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. מיכן להצתת האש שלא תהא אלא בראשו שלמזבח. דברי רבי יהודה. מחלפה שיטתיה דרבי יהודה. תמן היא צריכה כהן כשר. וכא הוא אינה צריכה כהן כשר. אמר רבי תנחום בר יודן. מה את שמע מינה. נאמר בראש המזבח וזר. תרם והפריחתו הרוח. תפלוגתא דרבי יוחנן ודרבי חנינה. דאמר רבי חנינה. קומץ שנתנו על גבי האישים והפריחתו הרוח. בפריחה האחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השיריים ידי מעילה. רבי יוחנן אמר. משיאחוז האור ברובו. מהו ברובו. ברובו שלקומץ או ברוב כל פרידה ופרידה אתאמרת. אתא רבי חזקיה רבי יונה רבי בא רבי חייה בשם רבי יוחנן. ברוב כל פרידה ופרידה איתאמרת. תרם (חציים) [חצייה]. תפלוגתא דרבי יוחנן ודרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יוחנן. קומץ שקדש בכלי והקטירו אפילו שומשמין יצא. רבי יהושע בן לוי אמר. מתניתה לא אמרה כן אלא הקטיר בקומצו פעמים כשירה. רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יהושע בן לוי. אין קמיצה פחות משני זתים. ואין הקטרה פחותה (מקומץ) [מכזית]. רבי יצחק בירבי אלעזר שאל. מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה. תרם בשמאל. תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהודה בירבי. דאמר רבי יוחנן. קומץ שקדש בכלי והקטירו בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל. יהודה בירבי אומר. או כחטאת ביד או כאשם בכלי. ובלבד בימין. התיבון. והא תני. קיבל בימינו ונתן בשמאלו יחזיר לימינו. אם בשמאל הוא מחזיר למזבח לא כל שכן לבזך. אמר רבי לא. אם שנייא אדם רבי לעזר ברבי שמעון שנייה. דתני. רבי אלעזר בירבי שמעון אומר. אינה צריכה קידוש בזך. אתיא דרבי לעזר בירבי שמעון בשיטת רבי שמעון אביו. דתנינן תמן. שלא בכלי שרת פסולה. ורבי שמעון מכשיר. מאי כדון. רבנן דאית לון כלי שרת צריכה לון לימין. רבי שמעון [ד]לית ליה כלי שרת לא צריכה ליה לימין. אמר רבי מנא. ותמיה אנא היך רבנן מדמיי תרומת הדשן להקטרה. ולא דמיא אלא לקמיצה. שזו בהרמה וזו בהרמה. והרים. ואין והרים אלא בששייר. אשר תאכל. אין אכילה אלא בכזית. היה בכולו כזית. ליטול מקצתו אין את יכול שאין בו כזית. ליטול את כולו אין את יכול שאין כאן שייור. והרים אשר תאכל האש. יכול עצים. תלמוד לומר עולה. אי עולה יכול איברי עולה. תלמוד לומר אשר תאכל האש. הא כיצד. חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד. מצוה להקדים אש לעצים. שנאמר וערכו עצים על האש. קידם עצים לאש. סידר עד שלא תרם משחיל ותורם מפרק ותורם. רבי יעקב בר אחא אמר. חילפיי שאל. קומץ שנתנו על גבי מערכת לילה מה הן. רבי ירמיה אמר. חילפיי שאל. אימרין שנתנן על גבי מערכת לילה מה הן. ולאו מתניתה היא. אין לך קודם לתמיד שלשחר אלא קטורת בלבד. מתניתה למצוה. מה צריכה ליה לעיכוב. ציץ מהו שירצה על טומאת ידים. ידיים מהו שיפסלו משם יוצא. ולאו מתניתה היא. קידש ידיו ורגליו וניטמו מטבילן והן טהורות. יצא לא נפסלו משם יוצא. ואתיא כמאן דאמר. אין הלינה פוסלת בידים. מה צריכה ליה. [ברם הכא] כמאן דאמר. לינה פוסלת בידים. ידים מהו שיפסלו משם מחוסר זמן. ולאו מתניתה היא. קידש ידיו ורגליו היום לעבודת שלמחר. אמר רבי יוחנן. תרומת הדשן תחילת עבודה שלמחר היא. וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים. רבי חייה בר יוסף אמר. מכיון שמסר יום ללילה דייו. חברייא בשם רבי יוחנן. משהוא מגביהו הוא משקיעו. מתניתה פליגא על רבי חייה בר יוסף. קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדשן בלילה. בלילה צריך לקדשן ביום. דברי רבי. רבי לעזר בירבי שמעון אומר. אפילו עסוק בעבודה כל שלשה אינו צריך לקדש ידיו ורגליו. שאין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות. אבל בתחילת עבודות צריך. [רבי חייא בר יוסף פתר מתניתה. קדש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדשן בלילה בשירי עבודות. אבל בתחילת עבודות צריך לקדשן ביום. דברי רבי. רבי אלעזר בר שמעון אומר. אפילו עסוק בעבודה כל שלשה אינו צריך לקדש ידיו ורגליו. שאין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות. אבל בתחילת עבודות צריך.] רבי יוחנן פתר מתניתה. קידש ידיו ורגליו ביום (אינו) צריך לקדשן בלילה בין בתחילת עבודות בין בשירי עבודות. אבל בלילה צריך לקדשן ביום. דברי רבי. רבי לעזר בירבי שמעון אומר. אפילו עסוק בעבודה [כל שלשה] אינו צריך לקדש ידיו ורגליו. שאין הלינה פוסלת בידים בין בתחילת עבודות בין בשירי עבודות. חילפיי אמר. כשם שאין הלינה פוסלת בידים כך אין הלינה פוסלת בכיור. מתניתה פליגא על רבי חילפיי. קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדש בלילה. בלילה צריך לקדש ביום. דברי רבי. רבי לעזר בירבי שמעון אומר. אפילו עסוק בעבודה כל שלשה אינו צריך לקדש ידיו ורגליו. שאין הלינה פוסלת בידים. הא בכיור פוסלת. תלמידוי דרבי יוחנן בשם חילפיי. הכיני. קידש ידיו ורגליו כול׳. שאין הלינה פוסלת בידים. הא בכיור פוסלת. ובלבד מיום ללילה. מה בין בתוך ארבע אמות לכבש בתוך ארבע אמות למזבח. מן מה דתנינן. מעשה שהיו שנים שוין רצין ועולין בכבש. הדא אמרה. בתוך ארבע אמות למזבח. אמר רבי יוסי בירבי בון. בפירוש תני לה רבי חייה. כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות [למזבח] זכה. מהו הצביעו. הוציאו אצבע. הוציאו אחת מונין לו. שתים מונין לו. שלש אין מונין לו. מהו אין מונין. כל עיקר. אין מונין לו את היתירה. ארבע הממונה מכה אותו בפקיע ובטל הפייס. אין מוציאין אגודל במקדש. מפני הרמאין. אין אומרין (ממנו) [ממי] במקדש. אלא הממונה היה מגביה מצנפתו שלאחד מהן והן יודעין שממנו היה הפייס (מהלך) [מתחיל]. וחש לומר. שמא לאוהבו או לקרובו. כמין קוכלייס היו עושין. כיצד היה הפייס מהלך. לימין לשמאל. אמר רבי בון בר חייה. מן מה דתני. מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו. אוף את למחתה. הדא אמרה. לימין הפייס מהלך. תלמידוי דרבי יונה בשם רבי חילפיי. הכיני. לשמאל הפייס מהלך. הזוכה זכה לימין. מוטב שיזכה למי שעבר עליו הפייס שני פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת בלבד. מעשה באחד שקדם את חבירו בתוך ארבע אמות שלמזבח. נטל חבירו את הסכין ותקעה בליבו. עמד לו רבי צדוק על מעלות האולם. אמר להן. שמעוני אחיי בית ישראל. כתוב כי ימצא חלל וגו׳. ויצאו זקיניך ושופטיך. אנו מאיכן לנו למוד. מן ההיכל מן העזרות. שרון כל עמא בכיין. עד דאינון עסיקין בבכייה נכנס אביו שלאותו התינוק. אמר להן. אני כפרתכם. אדיין התינוק מפרפר ולא ניטמאת הסכין. מלמד שהיתה טומאה קשה להן משפיכות דמים. לגניי. אמר רבי יוחנן. כדי לעשות פומפי לדבר. אמר רבי. והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן את המנורה. אלא לעשות פומפי לדבר. תמן תנינן. הניח הכוז על מעלה שנייה ויצא. ונטל את הכוז ממעלה שנייה ויצא. אמר רבי יוחנן. ולמה היה נכנס לקטרת שני פעמים. אלא כדי לעשות פומפי לדבר. רבי שמעון בן לקיש אמר. דבר תורה הוא. בבוקר בבוקר בהטיבו את הנירות יקטירינה. מה עבד לה רבי יוחנן. עובר להטיב ומקטיר.