תלמוד ירושלמי נדרים פרק יא הלכה יב

משנה: בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. האומרת טמיאה אני לך. שמים ביני לבינך. נטולה אני מן היהודים. חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. האומרת טמיאה אני לך תביא ראייה לדבריה. שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. הלכה: ראשונה היו אומרים כול׳. הא לא הביאה ראייה לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה. אמר רבי הילא. לא מסתברא אם היה חבר יחוש. ואם היה כהן שהיא אסורה לוכל בתרומה. אתא עובדא קומי רבי חנניה חברין דרבנין והתירה לוכל בתרומה. אמר רבי חגיי. אבא ידע רישא וסיפא. איסטרטיות נכנסו לעיר. ובאת אשה ואמרה. איסטרטיוט חבקני והטיל שכבת זרע בין ברכיי. והתירה לוכל בתרומה. אתא עובדא קומי רבי יצחק בר טבליי באשה אחת שאמרה. הביאם שלי פיתני. אמר לה. אין הביאם אסור. ואסרה. הכא את אמר. ואסרה. הכא את אמר. והתירה. תמן באת לוסר עצמה והתירה. ברם הכא באת להתיר עצמה ואסרה. שמים ביני לבינך. כמא דשמייא רחיקין מן ארעא כן תהא האי איתתא רחיקה מן ההוא גברא. יעשו דרך בקשה. אמר רב הונא. יעשו סעודה והן מתרגלין לבוא דרך סעודה. תני. כלוי אני ממך. פרוש אני ממך. רבי ירמיה בעי. ולמה לא תנינן נטול. אמר רבי יוסה. תניתה בסופא. ונטולה אני מן היהודים. נתגרשה. תלך ותידבק בערביים שחשקה נפשה בהם. תני. האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא היפר לה. רבי מאיר ורבי יהודה אומרים. הוא נותן אצבעו בין שיניה. שכן אם רצה להקם מוקם. אמר. אי אפשי שתהא נזירה. יוציא ויתן כתובה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרין. היא נתנה אצבעה בין שיניה. שכן אם רצה להקם מוקם. או שאמרה. איפשר שאהא נזירה. תצא שלא בכתובתה. דל כן מה כן אמרי רבי מאיר ורבי יהודה במשנה. ואפילו במשנה האחרונה. מפני מה אינו מיפר לה. רבי יוסי ורבי שמעון במשנה האחרונה. ואפילו תימא במשנה ראשונה. מפני מה נדרה.