תלמוד ירושלמי עירובין פרק ז הלכה י

משנה: בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר ככר הוא עירוב. אפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה. ככר באיסר והוא שלם מערבין בו: נותן אדם מעיו לחנווני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו. ומודין בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שאין מערבין לאדם אלא מדעתו. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בעירובי התחומין אבל בעירובי החצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו: הלכה: פיס׳. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. זאת אומרת שאין המעות קונות דבר תורה. מעתה אפילו בא לו אצל החנווני. שנייא היא. שמא ישכח ויוציאנה. רבי אחא בשם רבי חיננא. אבא לא אמר כן. אלא וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו. זאת אומרת שהמעות קונות דבר תורה. מודין בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו. שכן חנווני מזכה להן על ידי אחר. שאין מערבין לאדם אלא מדעתו. מתניתא דרבי מאיר. דרבי מאיר אמר. על ידי עירוב ועל ידי שיתוף. רבי זעירא בשם רבי יוחנן. בעירובין ובתענית ציבור נהגו הכל כרבי מאיר. רבי יעקב בשם רבי יוחנן. אף במגילת אסתר נהגו הכל כרבי מאיר . רבי יצחק בן חקולה בשם רבי יודן נסייא. מערבין לאדם על כורחו. ותני כן. כופין בני מבוי זה לזה לעשות להם לחי וקורה. והתני. הרי שאמרו לו לערב והוא אינו ממאן. היה ממאן כופין אותו. אמר רבי יודן. מתניתא דרבי מאיר. אמר רבי יוסי בירבי בון. תיפתר כדברי הכל שהיה צדוקי. והתני. השוכח ולא עירב בין שוגג בין מזיד הרי זה אוסר. דברי רבי מאיר. רבי יודן אומר. מזיד אוסר. שוגג אינו אוסר. מזיד אוסר. מערבין לו על כרחו. אלא משום קנס. מעתה הוא אסור וחבירו מותר. מכיון שיכולין לערב ולא עירב קונסין אותו. ולית ליה לרבי מאיר. זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו. סבר רבי מאיר. לית הדא זכו. לא בעי בר נש ייעול חברייא לביתיה בר מדעתיה. רבי בא בריה דרבי פפי בשם רבי חמא בר חנינה. מעשה באשה אחת שעירבה לחמותה בלא דעתה. ואתא עובדא קומי רבי ישמעאל וביקש לאסור. אמר ליה רבי חייה. כך שמעתי מאביך. כל מה שאת יכול להקל בעירובין הקל.