תלמוד ירושלמי פסחים פרק י הלכה ז

משנה: ישנו מקצתן יאכלו. כולם לא יאכלו. רבי יוסי אומר אם נתנמנמו יאכלו. נרדמו לא יאכלו: הפסח אחר חצות מטמא את הידים. הפיגול והנותר מטמאין את הידים. בירך ברכת הפסח פטר את של זבח. ברך את של זבח לא פטר את של פסח דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבה אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו: הלכה: למה. מפני הסיע דעת או משם שעבר עליו חצות. הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת. הרי לא עבר חצות. הוי. לית טעמא דא אלא מפני הסיע דעת. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים כדי עונשן בכזית. מהו שיפסול את התרומה. קל וחומר. אם מטמין את הידים לפסול את התרומה. הן עצמן לא כל שכן. ההן יוצא מה את עבד ליה. מטמא את הידים או אינו מטמא את הידים. אין תימר ההן יוצא מטמא את הידים. הפיגול והנותר אינן פוסלין את התרומה. וההן יוצא לא גזרו עליו כלום. דל כן יטמא צד החיצון וצד הפנימי. [אמר רבי אבין. מאן אית ליה דבר טמא מחמת מגע עצמו. לא רבי מאיר. ולא כן אמר רבי יוחנן. כל הדברים טהורים ברובן. כיון שחיתך רובן לאו כפרוש הוא. ויעשה כמגיע בו ויהא פסול.] אמר רבי חנניה. במחתך כל שהוא כל שהוא ומשליך. אית לך מימר. שעבר חצות. לא מפני הסיע דעת. הויי. לית טעמא (דלא) [אלא] מפני הסיע דעת. אמר רבי זעורה. דלא בירך ברכת הפסח לא פטר שלזבח. ושלזבח פטר שלפסח. שהפסח בכלל הזבח. אמר רבי מנא. הפסח עיקר והזבח טפילה.