תלמוד ירושלמי שבועות פרק ו הלכה ח

משנה: המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון אמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שזה חייב. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינר היה שוה חייב. ומי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא יישבע זה ויוציא הלה את הפקדון: הלכה: אמר רבי יוחנן. נאמן המלוה לומר. עד כדי המשכון הלויתיך. מתניתא אמרה. אף הלוה נאמן. דתנינן. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. והלה אומר. לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה. פטור. חד בר נש קם עם חבריה בשוקא. אמר ליה. תרין דינרין לי בידך ומשכונך שוי תרין דינרין. אמר ליה. חד דינר נא בעי למיתן לך ומשכוני טב תרין דינרין. אתא עובדא קומי דייני נהרדעא. אמרי. כיון דכל עמא מודו דמשכונא טב תרין דינרין אוחרנא ייתי עלוי שהדי. ולא שמע דמר רבי יוחנן. נאמן המלוה עד כדי משכונו. חד בר נש קם עם חבריה בשוקא וארים סבינתיה. אמר. לית הדין סדינא נפיק מן ידי עד דתתן לי מה דאית לי בידך. אתא לקמי שמואל. אמר ליה. הב ליה סבינתיה וזיל דון עמיה. מה. שמואל כדייני דנהרדעא. אמרו. תמן הוחזק המשכון בידו. הכא לא הוחזק המשכון בידו. שמואל אמר. שאין השבועה זזה מביניהן. אם ישבע המלוה הרי זה נשבע ונוטל. ואם ישבע הלוה. מוציא הלה את הפקדון. מי הוא הנשבע. מי שהפקדון אצלו. רב וריש לקיש אמרי על רישא. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה. והלה אומר. לא כי אלא סלע הלויתיך וסלע היה שוה. פטור. סלע הלויתני עליו כול׳. והלה אומר. איני יודע. רבי בא רב הונא בשם רב אמר. אנת לית ידע אהן ידע. רבי יהושע דיומא בעא קומי רבי יונה. תמן את אמר. לית את ידע אהן ידע. וכא את מר הכין. תמן יש חילול שבועה. הכא לית חילול שבועה.