תלמוד ירושלמי שביעית פרק ח הלכה ד

משנה: האומר לפועל הילך איסור זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר. לקט לי בו ירק היום שכרו אסור. לקח מן הנחתום ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. לקח ממנו סתם לא ישלם מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית. הלכה: מה בין האומר לקט לי מה בין האומר לקט לי בו. רבי אבין בשם רבי יוסי בן חנינה מהלכות של עימעום היא. תמן תנינן לא יאמר אדם לחבירו העל את הפירות האלה לירושלם לחלק. אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלם. מה בין האומר לחלק מה בין האומר העלם שנאכל ונשתה בירושלם. רבי זעירא בשם רבי יונתן מהלכות של עימעום הוא. תמן תנינן שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ובלבד שלא יאמר לו הלוני. מה בין האומר הלויני מה בין האומר השאיליני. אמר רבי זעירא בשם רבי יונתן מהלכות של עימעום היא. פיתן רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן עוד היא מהלכות של עימעום. אמר רבי יוסי קשייתה קומי רבי יעקב בר אחא. מהו מהלכות של עמעום הוא כך אני אומר במקום שאין פת ישראל מצויה בדין היה שתהא פת גוי מותרת ועימעמו עליה ואסרוה. אמר רבי מנא ויש עימעום לאיסור. ופת לא כתבשילי גוים היא. כך אנו אומרים במקום שתבשילי ישראל אינן מצויין שם בדין היה שיהו תבשילי גוים מותרין ועימעמו עליהן ואסרום. אלא כן היה במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועימעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. רבנין דקיסרין בשם רבי יעקב בר אחא כדברי מי שהוא מתיר ובלבד מן הפלטר. ולא עבדין כן. רבי שמעון בן לקיש אמר במראה לו את הקולח שאינו אלא כנותן לו שכר רגלו. רבי יוחנן אמר אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו. מתניתא פליגא על [רבי שמעון בן] לקיש. דתני השוכר את הפועל להביא יין לחולה או תפוח לחולה אם הביא חייב ליתן לו ואם לאו אינו חייב ליתן לו. אבל אם אמר לו יין לחולה ממקום פלוני תפוח לחולה ממקום פלוני בין שהביא בין שלא הביא חייב ליתן לו שכר רגליו הוא נותן לו. מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש פתר לה במראה לו. מתניתא פליגא על רבי יוחנן. דתני לא יאמר אדם לחבירו הא לך דינר זה והבא לי לקט היום. הבא לי פיאה היום אלא אומר לו בלקט שתביא לי היום בפיאה שתביא לי היום. וכן את מוצא בבן לוי. והרי לא הראה לו ואת אמר כמי שהראה לו. מה עבד לה רבי יוחנן קל היקלו בשביעית שהיא מדרבנן. לקח מן הנחתום ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. תני רבי יודה ורבי נחמיה אוסרין. מה נן קיימין כההוא דאמר הב לי וברי לי אנא יהב לך רבי יודה ורבי נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין. וחכמים מתירין מפני שירקות שדה מצויין.