שליחות לעכו''ם לשועה''ר,
איסור שליחות לעכו"ם
טעם וגדר האיסור
טעם האיסור שלא יהא יהא קל בעיניו ויבא לעשות בעצמו וגדר האיסור הוא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא כמו שמצינו בכמה גזירות חז"ל שיש 'טעם' ויש 'גדר' כמו 1טומאת עכו"ם כזב הוא כדי שיתרחק האדם מעכו"ם וחז"ל גדרו ע"פ דיני טומאה 2וכן טומאה על כתבי קודש הוא משום בזיון כתבי קודש אלא חזל תיקנו טומאה על כתבי קודש 3וכן משמרת על חביות משום איסור אהל באמת לא שייך איסור אהל על כלים אלא דבאמת הוא גזירה משום בורר אלא גדרו באיסור אהל וכן כמה
איסור שלחות של חז"ל לא היתה רק 'שעכו"ם' יחשב כשליחו, אלא גם על ישראל כגון קטן הבא לכבות יש ביעה אם שליחות שעושה על דעת אביו, וכן אם קיבל עליו שבת וישראל חבירו לא קיבול עליו שבת עדיין, יש ביעה אם שליחות. דמה"ת לא שייך איסור שליחות כלל על איסורי שבת משום שכל ציווי השם היתה שיבת האדם, והאדם שובת אע"פ ששליח של אדם כמותו זה רק לגבי התוצאה (כגון מקיף פאה, לקדישין, לגרשין, וכו') אבל על הפעולה אינו שליחו שיחשב כמותו, ממילא אין זה חסרון במניחות השבת, אלא שחז"ל אסרו שליחות לחומרא שיחשוב כשליחו גם על הפעולה, וגם על שעכו"ם יחשב כשליחו.
וגם שייך האיסור ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול ומשום ממצוא חפצך אם אומר בשבת משא"כ שליחותת לעכו"ם הוא אפ' קודם שבת וגם דאיסור זה התירו משום הפסיד / מצוה משא"כ שליחות
נ"מ בין הטעמים
טעם א' שלא יהא קל בעיניו
טעם ב' שליחות
טעם ג' דבר דבר
קל בעיניו
שליחות
ודבר דבר
אומר לעכו"ם בער"ש לעשות לו מלאכה בשבת
מותר(מטעם אמירה)
אסור
מותר
אומר לאינו יהודי בשבת לעשות לו מלאכה ביום חול
מותר
מותר
אסור
במקומו של יהודי הוא ער"ש ומצווה לעכו"ם במקום שהוא שבת לעשות לו מלאכה
מותר
אסור דהוי כידו אריכתא
מותרשאצלו אינו שבת
- לפי טעם זה אין נ"מ אם הוא בטור טובה או שכיר יום או קבלן
- לפי טעם זה האיסור הוא רק כשמדבר אם האינו יהודי באמצע השבת ולא כשמדבר בחול שיעשה לו מלאכה בשבת
- וגם כשאומר לו בשבת לעשות לו מלאכה בחול ג"כ אסור מטעם זה כמו היה עמי בערב וכו'
- אם אין הנאה ליהודי לכאורה אינו ממצוא חפצך שאינו חפצו
- איסור זה התירו משום הפסיד / מצוה / צורך קטן כמו כל מצוא חפצך
(איסור שליחות לעכו"ם בשאר איסורי תורה)
אינו מטעם שליוחות דלא מצינו זה נהאנה וזה מתחייב
קצת צריך עיון לפי הטעם דאמירה לעכו"ם הוא משום שלא יהא כיום חל בעיניו ולכך אסרו שליחות ולפי"ז אינו דין כללי בכל התורה
כל איסור תורה אסור לומר לעכו"ם לעשותו כשבא מיד ישראל
אופנים שנחשב כשליח של ישראל
- חתום פרתי ודש בה
- לומר לעכו"ם בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך ??לכאורה אינו שליחו??
- ליתן לעכו"ם ירך
- ליתן לעכו"ם נבילה
אופנים שלא נחשב כשליח של ישראל
- חתום פרתך
- כבה דליקתך (בשבת)
- בשל שלך לצרכך (בשבת)
- קנה ואקנה ואע"פ שהלוהו מעות כיון שלהוצאה ניתנה לא חשוב בא מכלל ישראל
- עכו"ם בעלי חובות המביאים עגלות מליאה תבואה וישראל נותן לו מפתח האוצר והעכו"ם מודדים ומונים
- ישראל לילך בעדר גוי בשבת לראות כשהעכו"ם חולב כיון שעכשיו אין לדידיה עביד
רא"ש מוסיף כל שאפשר לישראל לעשותה מותר ואם לאו אסור אע"פ שאינו נהנה
דברים שאפשר ישראל לעשותה
- לומר לעכו"ם שיאכל נבילה - שאפשר לישראל להאכיל לעכו"ם נבילה
- ליתן לעכו"ם ירך – שאפשר לישראל להאכיל לעכו"ם גוד הנשה
דברים שא"א לישראל לעשותה
- לומר לעכו"ם בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך אפי' אין מזונותיו עליו
- ליתן לעכו"ם לבשל בשר בחלב ולומר לו לבשל לצרכך
שליחות מצד 'אמירה' שאומר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת
עכו"ם העושה מלאכה בשבת בשביל שאמר לו הישראל לעשותו אף שאינו לצורך ישראל ואין שום הנאה לישראל חשב שליחו מאחר שעושה 'בשביל' ישראל [שהוא גרם שיעשה העכו"ם המלאכה]
עי' לקמן שלפעמים 'אדעתיה דישראל' בפני עצמו נחשב כשליחו גם בלי שום אמירה
גדרי 'אמירה' שיהא נחשב כמשלחו (סימן ש"ו - ש"ז)
דיבור אסור – רמיזה מותר שאין זה 'אמירה'
בשבת
בחול
ציווי בפירוש
אסור
אסור
ציווי ברמז פ' בשינוי לשון
אסור
שועה"ראוסר
משנ"במתיר
ציווי ברמז – מדוע לא....
אסור
מותר
כל העושה פעולה אינו מפסיד
אסור במקום הפסיד מותר
כשקורא לעכו"ם והדבר מובן מעליו מה עליו לעשות כגון בדליקה
אסורבמקום הפסיד מותר
רמז פי' מיבן דבר מתוך דבר שלא בדרך ציווי אבל מזכיר המלאכה
אסור
רמז שלא בדרך ציווי שא"א לקראות האגרת
מותר – אפ' לקראותו כיון שאינו מובן מאיליו מה עליו לעשות
מותר
דומאות של אמירה
- קבלן שמצוהו לעשות בשבת הוי אמירה
- להתראות הוי פעולה כאומר לו שיעשה בשבת
- ציווי בפירוש שיעשה בשבת
- אומר לעכו"ם מן השוק בשבת לעשות לו מלאכה הוי קובע מלאכתו בשבת מאחר שמוכח שצריך לעשותה מיד
אמירה על 'דבר שאינו מתכווין ופסיק רישא' מותר שאינו שליחו על מעשה האיסור (ולא משום שדבר שאינו מתכווין הוא איסור קלוש)
- לומר לעכו"ם לפתוח מקרר
- לומר לעכו"ם לפתוח מים חם
איסור אמירה אף כשאין שום הנאה לישראל
בזה שאני איסור אמירה מאיסור אדעתיה דישראל דכשנעשה שליחו מצד אמירתו אין נ"מ אם מגיע הנאה לישראל משא"כ כשנעשה שליחו מצד שהעכו"ם עושה אדעתיה דישראל תלוי מכה הנאה מגיע לישראל ליהא נחשב כשליחו
- אסור לומר לעכו"ם לכבות לו נר
- בשל בשר זה לצרכך אבל איסור זה הוא דוקא כשהוא בלשון ציווי אז שייך שליחות אבל אם נותן לו רשות שאם רוצה יכול ליטול בשר ממקרר ולבשל לצרכו אז מותר
- וה"ה ליתן רשות לעכו"ם להשתמיש אם טעלפון
אמירה דאמירה (סימן רנ"ב)
לא חשוב השני שליחו כן מוכח מאיגרת דאם יש שהות ששליחו יגיע לבי דואר הקבוע בעיר
עכו"ם 'המוכרח' לעשות מלאכתו בשבת אפי' שלא אמר לו בפירוש שיעשה בשבת = נחשב כאמירה (סימן רמ"ג, ש"ז)
פועל המוכרח לעשות מלאכתו בשבת שכן מוסכם ביניהם שיעבוד בכל יום ובסתמא שבת בכלל, נחשב שכירת הפועל כאמירה אף שלא אמר לו בפירוש. משא"כ כשעושה מלאכתו בשבת אבל אינו מוכרח לעשות בשבת, דהיינו שאם לא יעשה היום יעשה למחר, אין כאן אמירה
ואין נ"מ כלפי דין זה אם הוא - שכיר יום / קבלן בשכר / קבלן בטובת הנאה / אריס אלא כל שמוכרח לעשות בשבת נעשה שליחו מצד האמירה לחוד ולכאורה יהא דינו ככל דיני אמירה שדוקא כשאומר לו אבל רמיזה יהא מותר
אופנים שמוכרח העכו"ם לעשות בשבת = אסור
מוכרח מצד קפידת ישראל שלא יבטל איזה יום ממלאכה
- סתם שכיר יום מקפיד הישראל שיעבוד בכל יום,
- במרחץ הדרך להקפיד שלא יבטל איזה יום
- סתם שכיר שנה אינו מקפיד על ביטול איזה יום ואם מקפיד יהא אסור
מוכרח מצד שאין שהות לעשותו אלא בשבת
- יום השוק בשבת וא"א לעשות ביום אחר אבל כשעושה לצורך עצמו מותר אע"פ שהוא באופן הערמה - כגון קנה לעצמך ואח"כ אקנה ממך ואע"פ שהלוהו מעות מתחילה אכתי חשוב שעושה לצורך עצמו ואפ' שנותן לו ריוח שזה ג"כ מראה שהוא הערמה דבהלוה אין המלוה נותן ריוח ללוה אעפ"כ מותר
- קבלן שנותן בער"ש ואין שהות לגמור וצריך ביום ראשון
אופנים שאינו מוכרח = מותר
- סתם קבלן אין ישראל קפידה שיעשה בשבת שאם לא יעשה היום יעשה למחר
- שכיר יום אם אומר לו הישראל בפירוש שאינו צריך לעבוד בשבת, מותר אף בשכיר יום,
- שולח אגרת באופן שאינו מקפיד מתי הולך ומתי יגיע אינו מוכרח ומותר
שליחות מצד 'שמוטל עליו המלאכה'
מחזי כשליחו שאע"פ שאינו באצת מוטל על הישראל עדיין הישראל מרגיש כאילו העכו"ם עושה בשלחיתו
שליחות מצד שעכו"ם עושה 'אדעתיה דישראל'
אדעתיה דישראל פירוש שהישראל הוא הגורם שיעשה המלאכה [לאפוקי מפירוש שהוא עושה לצורך ישראל או שהוא עושה מכח ישראל]
עכו"ם העושה מלאכה לישראל בשבת ולא ציוהו הישראל שיעשה בשבת דוקא:
- אם עושה אדעתיה דישראל - דהיינו שזה שבוחר העכו"ם לעשות בשבת דוקא, הוא משום שהישראל רוצה [אבל אינו מקפיד] שהעכו"ם יעבוד בשבת, = אז נחשב כשליחו של ישראל.
- ואם עושה אדעתיה דנפשיה - דהיינו שמה שעושה העכו"ם בשבת הוא רק כדי למהר להשלים מלאכתו, = אז אינו נחשב כשליחו של ישראל.
גדר אדעתיה דישראל - אדעתיה דנפשיה (סימן רמ"ד)
כשמוכח שעושה אדעתיה דישראל = אסור
- כגון שאמר העכו"ם לישראל שהוא עושה המלאכה בשבת כדי להנות ישראל בשבת אסור ואין נ"מ אם בא מאליו / קבלן / שכיר יום
- נכרי שבא להדליק נר כשרואה שהישראל צריך לכך הוא לעולם כדי להנות ישראל ואין נ"מ אם עושה בחינם / קבלן וקצץ, דסוף סוף מוכח שהוא עושה עכשיו כדי להנות ישראל עדיין צ"ע בזה
- כגון קבלן לעשות ליהודי מנעלים חדשים, וראהו בליל שבת אם מנעלים שבלו ואומר לו שימהר היום לעשות המנעלים כדי שלא ילך אם מנעלים בלים
בסתמא - שאינו יודע כוונת העכו"ם = תלוי.....
עכו"ם שעושה מעצמו בשבת בלי ציווי מישראל שיעשינו בשבת, עושה במקצת כוונה לטובת עצמו ובמקצת כוונה לטובת ישראל והנידון הוא מהו המכריע שגרם לעכו"ם לבחור שיעשה 'בזמן שבת' אם הוא אדעתיה דנפשיה [לטובת עצמו ואז אינו שליחו של ישראל] או אדעתיה דישראל [משום שרוצה ליהנות ישראל והוי שליחו של ישראל] ולעולם שוקלין בין שני נקודות, א) כמה הנאה מגיע לישראל מזה שנעשה בשבת ב) ומה מרויח העכו"ם מזה שעושה המלאה בשבת
צד שעושה אדעתיהדישראלצד שעושה אדעתיה דנפשיה
באופן שאין הנאהלישראל מזה שנעשה בשבת
באופן שיש הנאהלישראל מזה שנעשה בשבת
באופן שהוא ספק אם ירויח מזה שנעשה בשבת
באופן שישראל ודאי מרויח מזה שנעשה בשבת
עכו"ם שהישראל ביקש ממנו שיעשה המלאכה בחינם
טוב להחמיר אדעתיה דישראל
אם מבקש (באופן שאין איסור אמירה כגון ברמיזה) מעכו"ם לכבות דליקה צ"ע אימתי רמז מותר
עכו"ם שבא מאיליו ע"כ משום טובת הנאה שקיבל או שיקבל
אדעתיה דנפשיה
אדעתיה דישראל
אדעתיה דישראל
אדעתיה דישראל
נכרי שבא לכבות דליקה
נכרי שבא להדליק נר
קבלן שמקבל שכר קצוב על המלאכה
אדעתיה דנפשיה
אדעתיה דנפשיה
אדעתיה דנפשיה
מ"א אדעתיה דישראלט"ז אדעתיה דנפשיה
כובס שאין נ"מ לישראל מתי נגמר
יש לו הנאה שגמר המלאכה יותר מהר
שכיר שנה שאין לו מלאכה לכל יום
שכיר שנה שיש לו מלאכה לכל יוםחפירות מלח כובס שאם לא יגמור ביום א' אין צריך לבגד
קצץ להרמב"ם(דלהרא"ש קצץ מועיל רק למחזי כשליחו)
מח' ראשונים בדעת הרמב"ם
מחבור סוף רמ"ז מתיר כדעת המרדכי
אריס שמרויח ממלאכתו
אדעתיה דנפשיה
אדעתיה דנפשיה
אדעתיה דנפשיה
אדעתיה דנפשיה
גדר עכו"ם שבא מאליו
- שאינו פועל כלל אלא בא מאיליו כדי לעשות טובה לישראל
גדר קצץ
- מח' מחבר רמ"א אם טובת הנאה שקיבל חשב קצץ
- מח' אם שכחר יום הוי קצץ
גדר אריס
- שיש לו אחוז ברוחים
כשמוכח שעושה אדעתיה דנפשיה = מותר [אבל צריך להזהר גם ממחזי כשליחו דלקמן]
- ישראל שאומר לעכו"ם שמצידו אי"צ לעבוד בשבת ודאי שאם עובד, עובד אדעתיה דנפשיה
- עכו"ם שהולך מעצמו למקום והישראל נותן לו אגרת שיוליכנו ג"כ שמה ואינו עושה שום מלאכה מיוחדת לצורך הישראל כגון שנותן האגרת בין חפציו וכו' ואינו מרבה בהליכה, הוי אדעתיה דנפשיה דגם בלי שליחות ישראל היה הולך לדרכו
- גוי שעשה בשביל בהמת ישראל אין חיוב מוחאה שהוא בשביל הבהמה ולא בשביל הישראל
- אם יכול לעשות באופן המותר, מותר לומר לעכו"ם שיעשה.. מאחר שיש אופן היתר
איסור מחזי כשליחו אף שבאמת עושה אדעתיה דנפשיה אכתי יש מחזי כשליחו 'שנראה' כעושה אדעתיה דישראל = ואם קצץ מיסר 'המחזי כשליחו' (סימן רנ"ב)
חז"ל אסרו גם כש'מחזי כשליחו' - פירוש אף כשלא אמר לו הישראל כלל שיעשה בשבת ואף שאין לישראל שום הנאה כשעושה בשבת מ"מ יש אופנים שנראה כאילו עכו"ם עושה אדעתיה דישראל ואם קצץ לו שכר שאז יש יותר סיבה שעושה אדעתיה דנפשיה תו לא חזי כשליחו
אופנים שמחזי כשליחו
נתינה בער"ש ואין שהות לגמור קודם שבת המלאכה אז מחזי כשליחו אבל אם יש שהות, או בד' וה' ואין שהות, אין איסור מחזי
כשנותן לקבלן בשבת אע"פ שקצץ הנתינה בשבת לחוד כבר מחזי שזה שמתחיל הוא משום אדעתיה דישראל
אם רואהו עובד בשבת ואינו מוחה בו מחזי שצוה לו לעשות בשבת [כעין שתיקה כהודאה] ונמצא שנראה כעובד אדעתיה דישראל
אגרת מחזי כשליחו דמצד שליחותו הולך בשבת משא"כ שאר מלאכות יכול לישב בביתו משא"כ כשהוא באמצע השליחות פשוט שצריך להמשיך דרכו ולכך נראה כשליחו יותר ובקציצה מותר
- אגרת שיש שהות יש מראית עין וכשקצץ לא החמירו
גדרי קצץ
- שכיר שנה לא חשב קצץ להיסר החשש מחזי כשליחו
- טובת הנאה שקיבל מישראל כבר מח' מחבר סבר דנחשב כקציצה ולרמ"א לא נחשב כקציצה ואם העכו"ם בא מאליו לכו"ע דינו כקציצה דכ"ע כבר קיבול טובת הנאה ולכך רוצה לעשות המלאכה
- טובת הנאה שיקבל ממנו לכו"ע לא נחשב כקציצה
חיוב מוחאה על כל אחד אופני שליחות (רע"ו ס"ד)
בין אם היה אמירה ובין כשעושה אדעתיה דישראל ובין שהיא שכיר יום חייב למחואת אם יודע שעושה מלאכה בשבת מצד שעכשיו הוא כאילו שליחו (לחומרא) בין שיש לו הנאה ובין שאין לו הנאה אם הוא שליחו צריך למחות
אלא שיש נ"מ בין אם הוא שליחו מצד אמירה בין אם הוא שליחו מצד אדעתיה דישראל, שאם הוא שליחו מצד אמירה לעלום יש חיוב מוחאה שלעולם אם ציווה לאינו יהודי הוי שליחו משא"כ אם הוא שליחו מצד שעשוה אדעתיה דישראל יש כמה אופנים שאם האינו יהודי לא יהאנה ממלאה שעשה בעכו"ם תו אינו בגדר אדעתיה דישראל מאחר שאינו מגיע שום הנאה לישראל ממילא תו אין חיוב מוחאה
חיוב מוחאה כשרואה עכו"ם העובד מצד ציוויו או מצד קפדניתו
- לומר לעכו"ם בהילוך הספינה דמצידו ניחא שיהא הספינה נח בשבת
- מרחץ צריך לומר לעכו"ם דמצידו לא יעשה בשבת
איסור הנאה אם עבר אחד מדרכי השליחות (סימן רמ"ד ס"ג)
בכל הלכות שבת אם עבר במיזוד על איסור, אפי' איסור דרבנן, לעצמו - אסור להאנות מהמלאכה, לעולם. ולאחרים אסור להאנות מהמלאכה עד כדי שיעשו וכאן גם הדין כן שאם עבר על שליחות כגון שציוה לעכו"ם להדליק לו נר הוא עצמו אסור להאנות לעולם ואחרים בכדי שיעשו
במראית עין דינו כנה"ל אלא שנכון להחמיר
עכו"ם שהיה שליחו של ישראל
בכדי שיעשו / לעולם / לו / לאחרים
עי' לקמן אם עבר על איסור מראית עין
עי' לקמן אם יש הנאה לישראל
אופנים שהתירו אמירה / מוחאה / הנאה / מראית עין
בין מטעם שליחות ובין מטעם שלא יהא קל וכו' אינו אלא איסור דרבנן והתירו באופנים דלהלן
על איסורים קלים לא אסרו אמירה לעכו"ם
- בחומרא
- בטירחא
- הכנה
- עובדין דחול
- באמירה דאמירה
- בין השמשות
אופנים של צורך שהתירו אמירה לעכו"ם
- במקום פסידא
- לצוריך מצוה [דרבים]
- דרכי שלום
- מקצת חולי
- אף באופן שמותר לו לומר כגון חולי וגם החולי מותר ליהנות משום שיש צורך מ"מ אדם אחר אסור ליהנות
- גבר אלים
גזירות חז"ל אטו שליחות
איסור מראית עין על נכרי שציוהו על המלאכה אבל לא ציוהו אימתי שיעשה אם עושה בשבת נראה כשליחו (בסימן רמ"ג וקצת בסימן רמ"ד)
איסור מראית עין הוא אף כשאין איסור שליחות שהישראל לא ציווה לעכו"ם לעשות בשבת, וגם אינו עושה אדעתיה דישראל, ואינו שכיר יום, אסור משום מראית עין שיאמרו שהוא שכיר יום.
אין חשש מראית עין אלא כשהמלאכה נעשית ע"י 1נכרי שציוהו על המלאכה 2כשהמלאכה נעשה בפרסום, 3על דבר שנקרא שם של ישראל עליו, 4ויש שם חושדים 5ויש מקום לחשוד שהישראל ציווה לו לעשות המלאכה בשבת,
נכרי שציוהו על המלאכה כגון פועל שלא ציוהו לעשות בשבת
חשש מראית עין שהוא שכיר יום הוא רק כשאינו יהודי הוא פועל אבל כשהוא עכו"ם שעושה באקראי אין איסור מראית עין
- ולכן לא שייך מחזי כשלוחו או מראית עין כשמבקש מאינו יהודי משוק לעשות לו מלאכה שאין שייך כ"כ מראית עין
- וכן אם משכיר דירתו לאינו יהודי אף שעושה מלאכות כגון בישול וכיבוס והא במחובר שנקרא על שם ישראל אבל מאחר שמלאכות אילו אינם בתור פועל ואינו נראה 'כעובד' לישראל כ"כ ובכה"ג לא חששו חז"ל למראית עין
המלאכה נעשה בפרסום
חשש מראית עין אינו רק כשהמלאכה נעשה בפרהסיא במקום רבים
אופנים של פרסום
- כל מלאכת מחובר נחשב שהוא במקום פרסום אף כשעושה המלאכה בחדרי חדרים משום לא פלוג
- תלוש לצורך מחובר נחשב שהוא במקום פרסום אף כשעושה המלאכה בחדרי חדרים משום לא פלוג
תוך התחום של ישראל- לבנות כותל
- בי דואר
דבר שנקרא שמו של ישראל עליו
חשש מראית עין אינו רק כשהדבר שנעשה בו המלאכה נקרא על שם ישראל עליו דאז יש חשד שציוהו הישראל לעשותו בשבת אבל כשאינו נקרא על שם ישראל אף שהוא של ישראל ונעשית במקום רבים עדיין אין חשד שאינו ידוע שהוא של ישראל
דברים שנקראים על שם ישראל
- כל מחובר אף שעדיין לא נקרא שם ישראל, מ"מ נחשב כנקרא שם ישראל דיש לחוש לשכיניו שרואים שנכנס ויצא משם, ולבני ביתו היודעים שהוא שלו
- תלוש לצורך מחובר תלוי אם נקרא שם ישראל עליו, כגון אם אינו עושה סמוך לבנין ואינו אבנים של ישראל, אז לא נקרא שם ישראל עליו
- ספינה / BUS / CAR
- איגרת שכ' בכתב יהודי
- בין שבנהו או אפי' קנה וישב בה ונקרא על שמו
- להוריד מעגלה למשנ"ב אין איסור מראית עין ולשועה"ר יש איסור מראית עין עגלה אינו כמו CAR בזמנינו דעגלה לא נקרא כ"כ שמו של ישראל עליו
דברים שלא נקרא על שם ישראל
- אף במחובר אם קנה או שכר בית מעכו"ם ומיד משכירו לעכו"ם לא נקרא על שם ישראל
- רוב מטלטלים
ויש שם חושדים
חשש מראית עין אינו רק כשמצויאם שם ישראלים היודעים שהוא של ישראל ורואים המלאכה ויחשדהו שהישראל ציוהו לעבוד בשבת אבל מעכו"ם אין איסור מראית עין
ישראל העוברים ושבים בני עירו
- הם יודעים שהוא של ישראל ורואים המלאכה
שכינים ישראל
- אף כשהמלאכה נעשית במקום שאין שם מי שמכירו (כגון חוץ לעירו של הבעלים), חוששין לשכיניו שרואים אותו נכנס ויוצא ויודעים שהוא של ישראל ורואים המלאכה והם יחשדהו
בני ביתו
- באופן שאין במקום המלאכה ישראל אחר אלא הוא יש לחוש לבני ביתו
אורחים
- אימתי מצוי אורחים
- החשש דאורחים, הוא רק שיתארח במקום שדר שם ישראל, אבל כשלא דר שם ישראל אין חוששין, דהוי בגדר מילתא דלא שכיחא שיתארח ישראל במקום גוים. ולכך מותר בחוץ לתחום
- חשש דאורחים הוא רק שיתאחר אצל אותו ישראל
- איך ידעו שהוא של ישראל
- שהישראל דר שם אבל אם המלאכה נעשה בבית שאינו דר שם אין חשש שיתודע לאורחים שבית זה של ישראל הוא
- שיתודע משאר אנשי העיר שבית זה שייך לישראל - פרמ"ג בכפר אין חשש שלא ידעו כלל שהוא של ישראל דמי יאמר להם שזה שייך לישראל
- איך ידעו שנעשה שם מלאכה
- באותו בית שהם מתארחים, נעשה שם המלאכה - לא חיישינן אליה רבה שהוא חשש רחוק דדוקא באותו בית שנעשה שם המלאכה יתארח שם אורח -ולכך מרחץ מותר
- כשנעשה בפרהסיא כשעוברים ושבים = אסור
- ואם דר בכפר שאז האורחים מתארחים עפ"ר אצל אותו ישראל שנעשה לו המלאכה בביתו אין חשש שיסברו שהפועל הוא שכיר יום שידעו שהוא שכרו לעכו"
האופנים שיש חשד
החשד או שיאמרו שהוא שכיר יום או שיאמרו שהוא ציוה לעשות בשבת [והכוונה אחת הוא שוכרח לעבוד בשבת]
יש חשד שיאמרו שהוא שכיר יום
שהדך ליתן ב..והוא עשה ב..
שותפות
אריסות
שכירות
קבלנות
שכיר יום
שותפות
אסור מה"ד
אסור מה"ד
אסור מה"ד
אסור מה"ד
אסור מה"ד
אריסות
מותר
משנ"ב מתיר ולבושי שרד אוסר
אסור מר"ע
שדה באריסות
שכירות
מותר
מותר
אסור מר"ע
שדה בשכירות
קבלנות
אסור מר"ע
יש חשש מראית עין אם יראו שאינו מקבל אחוז מהריוח
כשיראו שמקבל תשלים מהבעלים ואינו משלים לבעלים כמו כל שוכר
ר"ן - ט"ז אוסר משום מר"ע שיטעה בשכיר יום ותוס' - מ"א מתירדליכא מר"ע שלא יטעו בשכיר יום
אסור מר"ע
שכיר יום
אסור מה"ד
אסור מה"ד
אסור מה"ד
אסור מה"ד
אסור מה"ד
יש חשד שיאמרו שציווי לו לעשות בשבת
אבל חשד זו הוא רק כשעכו"ם 'מתחיל המלאכה בשבת' שאז יש חשד שיאמרו שזה שמתחיל עכשיו הוא משום ציווי ישראל משא"כ אם עבד כבר מער"ש יאמרו שזה שעובד בשבת הוא רק המשכה ממה שהתחיל בחול ואין כ"כ סיבה לומר שצייוי לו הישראל לעבוד בשבת דוקא
מלאכה של רבים אין חשש מראית עין
במקום שהעכו"ם יכולים לעשות ציווי הישראל בהתיר, אלא שהם עושים באיסור, אזי מוכח שהעכו"ם עושה האיסור לצורך עצמו, אין חשש של מראית עין שאין סיבה לומר שציווה הישראל שיעשה מלאכה זו שמסתמא אותה כן מעצמו להנאתו
- שפחה הדולק נר לנקות הקערות אין חשד שעושה זה בשביל ישראל שמוכח שהיא עושה כדי שיהא יותר קל לנקות הקערות
דיני מראית עין
איסור שלא יניח עכו"ם לעשות המלאכה בשבת וכ"ש שלא יאמר לו לעשות מלאכה בשבת
חיוב מוחאה כשיודע שהעכו"ם עושה מלאכה בשבת אע"פ שלא ציווה לו כלל
איסור הנאה מצד קנס אם העכו"ם עשה המלאכה בשבת במקום שיש חשש מראית עין
אם היה פועל בשכר אז יש מראית עין יותר ואסור להנות גם לאחרים
- אם עבד הפועל החינם לא מחזי כשליחו כ"כ ומותר
אופנים 'שהתירו' חז"ל אמירה לעכו"ם התירו ג"כ החשש מראית עין
- כגון כשהתירו לצורך מצוה לא חששו חז"ל בזה שיש רואה והרואה אינו יודע שהעכו"ם עושה עכשיו המלאכה לצורך מצוה
- במקום פסידא כגון במכס התירו משא"כ מרחץ הוא רק מניעות הפסיד
איסור מראית עין כשעכו"ם 'מוציא חפץ מבית ישראל' (אע"פ שאינו פועל) (סימן שכ"ה)
שאע"פ שלא דיבר 'אמירה של איסור' יש לחוש למראית עין וחשש של מראית עין הוא שיש 'רואה' ברה"ר ויסבור שצווה הישראל לעכו"ם לעשותה [שזה אסור אע"פ שהוא בשביל העכו"ם ג"כ יש איסור של אמירה כנתבאר לעיל] ויסבור שאמירה לעכו"ם מותר כנראה לי דגדר דמראית עין זו הוא כשאינו יהודי נוטל חפץ מבית ישראל
מה אסרו על ישראל לעשות בשביל חשש מראית עין
לעשות איזה פעולה שמוכרח שבגלל כך יעשה העכו"ם מלאכה בחיפציו ובביתו - אסור
- להניח חפץ לפני הגוי שיטלנו
- להניח משכן לפניו שיטלנו
- להניח לפניו מזונות שיטלנו
לעשות איזה פעולה שיודע בידיעה [אע"פ שאינו מוכרח] שבגלל כך יעשה העכו"ם מלאכה = לשועה"ר מותר ולמשנ"ב אסור
- ליתן לפניו מזונות מנה אחת אבל יודע שהעכו"ם יוציאם לחוץ
אבל אם הישראל אינו עושה כלום = לא חייבו חכמים למחות משום מראית העין זה
- עכו"ם שנוטל חפץ מעצמו מרשות ישראל אין חיוב מוחאה
- כשעכו"ם מניח מעות ונוטל המשכן משנ"ב אוסר כשאין הפסד
צ"ע מה זה
- עכ"ם שמוציא מזונות שנתן לו הישראל - מבית ישראל
- עכו"ם שמוציא משכנו מבית ישראל
- עכו"ם העומד ברה"ר ונוטל מבית ישראל [רה"י] חפץ אע"פ שהוא חפץ של עכו"ם אסור
- ליתן מזונות לפני עכו"ם בחצר
- ליתן חפיצים של עכו"ם לפניו בחצר
- מכירה מתנה שאילה בער"ש שיהא לו פנאי לצאת קודם שבת רמ"ו ס"ב
החשד שיחשדו - ויחקור סיבות ההוצאה [אבל לא הזמן]
חשד על הוצאה
אופנים שחוששין
- בעיר מוקף אין חוששין שאין שום איסור להוציא מבית ישראל
- במלבוש שאין בו איסור הוצאה אין חשש
- כשרואה אפשר לראות הנתינה כגון שעכו"ם עומד ברה"ר ונוטל מתוך בית ישראל זהו סיבה שיחשוד הרואה שהוא בשביל ישראל כיון שראה הנתינה מישראל לעכו"ם ממילא אין נ"מ אם הוא חפץ של ישראל או חפץ של עכו"ם שסיבות החשד הוא משום שראה הנתינה מישראל לעכו"ם
- כשהרואה אינו רואה הנתינה כגון שהוא בחצר רק שעכו"ם מוציא חפץ מבית ישראל תלוי אם הוא חפץ של ישראל או חפץ של עכו"ם ואע"פ שאינו יודע על החפץ אם הוא של ישראל או של עכו"ם נקטינן שיחקור אם הוא חפץ של ישראל או של עכו"ם
חשד על משא ומתן
אופנים שחוששין
- רק בחפצים ששייך בו משא ומתן – ולא במזונות
- שאלה מותר שיחקור סיבת הוצאת החפץ ויראה שאינו
- מקח וממכר אסור שיחקור סיבת הוצאת החפץ אבל לא הזמן שבאמת לקחו העכו"ם קודם שבת
חשד שעושה מלאכה לישראל
אופנים שחוששין
- כשעכו"ם יוצא מבית ישראל בחפץ שעושין בהם מלאכה
אסרו ליהנאות מכל מלאכה שעשה העכו"ם / חרש / שוטה / וקטן בשביל ישראל
כשעושה עכו"ם בשביל ישראל איזה מלאכה = אסרו איסור הנאה הוא בכדי שיעשו
חיוב מוחאה כשרואה פועלו עובד בשבת ושותק מחזי כשליחו והוי כעין שתיקה כהודאה
החיוב מוחאה מצד מחזי כשליחו אינו כחיוב מוחאה שנובע כשעכו"ם הוא באמת שליחו של ישראל ויש כמה נ"מ ביניהם:
- שחיוב מוחאה שנובע מצד מחזי הוא דוקא מצד שרואהו אבל כשאינו רואהו רק 'שיודע' שעובד אינו חייב למחאות משא"כ כשחיוב מוחאה נובע מצד שליחות צריך למחאות אף כשיודע
- עוד נ"מ שחיוב מוחאה שנובע מצד מחזי לעולם צריך למחאות משא"כ כשחיוב נובע מצד שליחות יש אופנים שמצד שליחות אם לא יהאנה הישראל נמצע שאינו שליחו ואין חיוב מוחאה רק אם בדעתו ליהנות כגון נכרי שבא להדליק נר (מ"א רע"ו סק"ד)
OLD
עכו"ם שבא מאליו לעשות מלאכה = אם עושה מלאכה שצריך רשות מישראל נעשה שליחו, דשתיקה כהודאה וכאילו משלחו לעשות המלאכה. ואם אין צריך רשות אז לא נעשה כשליחו
- כליו של ישראל צריך רשות
- בית ישראל צריך רשות
- דליקה אי"צ רשות אע"פ שהוא ביתו של ישראל ולכן אי"צ למחות כשבא מעצמו דלאו שליחו הוא
איסור הנאה בשבת על מעשה עכו"ם אף כשאינו שליחו ישראל משום גזירה שמא יאומר לו (סימן רנ"ב)
איסור הנאה הוא אף באופן שלא עבר כלל על שליחות אלא העכו"ם עושה אדעתיה דישראל. איסור זו נחלקו בו הראשונים אם יש בכלל איסור הנאה כשעושעה אדעתיה דישראל מצד 'גזירה שמא יאמר', והמחבר פסק כראשונים שאין איסור הנאה רק כשעשה אדעתיה דישראל – והוי שליחו של ישראל והרמ"א חשש לשאר ראשונים לחומרא דאף באופן שאינו בכלל אדעתיה דישראל אסור ליהנאות גזירה שמא יאמר
טעם שאסרו על הנאה
- לטעם שליחות משום גזירה אטו שליחות שיבא לצוות האינו יהידי שיעשה לו מלאכה בשבת
- להרמב"ם: אסרו הנאה כמו איסור אמירה שלא יהא קל בעיניו לעשיו ויבא לעשות בעצמו
- שלא יהנאה ממלאכה שנעשית ע"י אדם בשבילו
גדר מה נחשוב כ'הנאה' ממעשה עכו"ם
אם הישראל יכול ליגיע להתוצא גם בלי פעולת העכו"ם = אז לא נחשב כהנאה
- עכו"ם שהביא מים מבאר דרך רה"ר אינו הנאה כ"כ שיכול הישראל לילך שם ולשתות
- כנ"ל לגבי בהמתו נחשה כהנאה שא"א להולך בהמתו לבאר לשתות ממנו
- כגון לתקן עירוב שאפשר ע"י עניבה בישראל
תוספות הנאה = אינו נחשב כהנאה
בשביל ישראל
גדר 'בשביל' ישראל - פירוש 'לצורך' ישראל ולא שישראל גרם שיעשה כמו דלעיל
חז"ל גדרו הגדר לבחון 'בשביל' מי עשה המלאכה והוא כדלהלן דאם לא היה הישראל רוצה שיעשה העכו"ם מלאכה ואעפ"כ היה הנכרי עושה אז נחשב כעושה שלא בשביל ישראל משא"כ אם היה הישראל מוחאה שאינו רוצה במלאכה היה הנרי שומע לו אז נחשב כעושה בשביל ישראל
כשהנכרי עושה בשביל ישראל =אסור ליהנאות מהמאלכה בכדי שיעשו
- רוב ישראל נחשב כעושה בשביל ישראל שמסתמא היה שומע להרוב
- כשאומר בפירוש שיעשה מה שישראל רוצה אז אסור
- מכירו וידע שישראל צריך לעושה מלאכה ובפניו יש לחוש שהרבה [למפרע] בשביל הישראל נמצא דכבר עשה בשביל הישראל
- אפי' קצץ [שלגבי אמירה נחשב כעושה לצורך עצמו] אבל המלאכה הוא לצורך שבת ממילא עשה המלאכה כדי שישראל יהאנה מאותה מלאכה בשבת
שהנכרי עושה לעצמו = מותר שעושה לצורך עצמו
- רוב עכו"ם נחשב כעושה בשביל עכו"ם אע"פ שבאמת עושה בשביל שניהם מ"מ אם היה מקצתם מוחים היה עושה מה שהרוב רוצה כיון שעושה בשביל ההמון ולא בשביל עצמו
- עושה בשביל עצמו אע"פ שיש שם רבבות ישראל לא היה שומע להם דהא הוא עושה בשביל שהוא רןצה בו
- קצץ ועושה מלאכה שאינו לצורך השבת
- נכרי שאינו רק מתקן מה שאוות = אינו נחשב הנאה - ואפי' אם הוסיף באופן דהוי ריבוי בשיעורים מ"מ אין איסור דמצד שליחות דאמירה אין כאן דהרי לא אמר לו כלום ומצד אדעתי הדישראל הרי עושה רק כדי לתקן מה שאוות ומצד הנאה שלא יבא לומר לו ג"כ אין כאן שבפעולתו אינו בשביל ישראל שאינו עושה רק לתקן מה שאוות והוא מעשה התיר
- יש שחששו על דבר אכילה אע"פ שלא עשה בשביל ישראל שאם יתיר לו הנאה יבא לצווה העכו"ם בפעם הבא = ובשעת הדחק יש להקל על המקילים שלא חששו לטעם זה
בדבר אכילה יש אומרים שאע"פ שעושה העכו"ם לצורך עצמו ואינו מכיר הישראל ואין חשש שיעשה מדעתו עוד בשביל ישראל, חששו שהישראל יצווה העכו"ם לעשות לו המלאכה כיון שהוא להוט על אכילה ואיסור אמירה אינו חמור כ"כ בעיניו = ולכך אסרו איסור הנאה על כל דבר אכילה שעשה העכו"ם בשבת אסרו ליהנאות ממנו בשבת ובמוצ"ש מותר מיד
- נכרי שבישול לעצמו
- נכרי שאפה לעצמו
גזירה שמא הרבה [למפרע] / ירבה [לעתיד] בשביל ישראל = אסרו להנאות בשבת עצמה ולמוצש"ב מותר מיד
אע"פ שעכשיו לא עשה בשביל ישראל יש חשש שיעשה בשבת הבא בשביל ישראל ולכך אסרו איסור הנאה
- אופנים שיש החשש שירבה בשביל ישראל בשבת הבא – וממילא אסרו לינאות בשבת מהמלאכה אבל במוצ"ש מותר מיד
- מכירו שלא בפניו מאחר שהחשש הוא שיעשה בשבת הבא
- עבד לאדוניו אע"פ שעשה לצורך עצמו יש חשש שיעשה בשבת הבא לצורך האדון
- אופנים שלא שייך שירבה בשביל ישראל מותר
- נר – נר אחד נר למאה
- כבש לירד בו מספינה
עכו"ם שעשה איזה 'מלאכה'
כשעכו"ם עושה איסור תורה
- הדין
- לאותו יהודי שעשה בשבילו = יש איסור הנאה בכדי שיעשו
- לישראל אחר = יש איסור הנאה בכדי שיעשו
- דוגמאות עכו"ם שעשו איסור מה"ת
- הוצאה ברה"ר
כשעכו"ם עושה איסור דרבנן
- הדין
- לאותו יהודי שעשה בשבילו = יש איסור הנאה בכדי שיעשו
- לישראל אחר = מותר מיד בתוך השבת
- אבל אסירים להחליף
- דוגמאות עכו"ם שעשו איסור דרבנן
- הוצאה בכרמלית
- הילך חוץ לתחום
חומרא
איסור הנאה 'בשבת'
נר אסור להנאות שגופו של ישראל נהאנה בשבת
בגד שנגמר בשבת אסור להנאות בו בשבת
אבל בנין שנבנה בשבת לא שייך איסור הנאה שאין לו הנאה שנעשה בשבת דוקא שמצידו היה יכול לבנותו קודם שבת משא"כ נר ובגד לא בא לו הצורך רק בשבת ועדיין צ"ע
ספק איסור הנאה
כגון בשביל מי כיון בשעת המלאכה או אם עשה בכלל מלאכה = מח' אם ספק דואי, ונקטינן לחומרא שספק כודאי, ולצורך מצוה יש להקל צ"ע שהוא איסור דרבנן
י"א לחומרא שספק כודאי אע"פ שהוא ספיקא דרבנן מ"מ הוי כדבר שיש לו מתירים דעד שתאכלינו באיסור תאוכלינו בהתיר וימתן ליהנאות עד מוצש"ב [אבל אם הוא דבר שאינו יכול להמתין משום איזה סיבה או שהוא דבר שהנאתו הוא בשימוש שעל זה לא שייך הסברא עד שתאוכלינו באיסור תואכלינו בהתיר שהשימוש למחרתו אינו ממלא השימוש של היום אז כו"ע מודה שאי"צ להחמיר כדמביאור ביו"ד דיני דבר שיש לו מתירים]
וי"א לקולה שספק אינו כודאי ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירים מ"מ חז"ל לא אסרו איסור הנאה על צד ספק
- דוגמאות של ספק
- ספק אם ליקטן בשביל ישראל [בזה לכו"ע יש איסור הנאה על עצם השבת מצד איסור צידה ומח' הנ"ל של איסור הנאה לא יציור אלא במוצש"ב על 'בכדי שיעשו' ]
- ספק אם היבא מחוץ לתחום אם יש לו בית בעיר ופירות מציון בעיר אינו בכלל ספק אע"פ שיש לו ג"כ בית מחוץ לעיר אין חוששין לזה
- ספק אם היבא דרך רשות הרבים
- ציורים שאינם בכלל ספק
וה"ה כל ספק שנולד באיסור הנאה
בכדי שיעשו
גדר בכדי שיעשו
- אם חושבין הלילה לכדי שיעשו
- רכיבה חושבינן זמן רכיבה
- עכו"ם משהיבא סתמא חושבינן חוץ לתחום
אם הוא בפרהסיא אסור עולמית
- מח' אם דוקא במת שהוא בפרהסיא אסרו או דכל בפרהסיא אסרו ופוסקינן דכל בפרהסיא אסור
איסור הנאה שלא יהנאה ממלאכת עכו"ם אף כשעשה אדעתיה דנפשיה לגמרי, גזירה שמא ירבה בשביל ישראל ויעשה אדעתיה דישראל
אי החשש הוא שהרבה כבר לישראל ועשה אדעתיה דישראל או הוי גזירה שבפעם הבא ירבה
מכיריו
איסור מחזי כשליחו – כשמעמיד פועל במקומו (סימן רמה)
ישראל שמוטל עליו מלאכה ומעמיד פועל במקומו [אע"פ שאינו קובע מלאכתו בשבת אלא שהעכו"ם עובד מעצמו אימתי שרוצה] אם עובד בשבת מחזי כאילו קבע לעכו"ם לעשות לו מלאכה שיתה מוטל עליו
ישראל 'שמוטל' עליו עבודה
לא חשב 'מוטל עליו' עבודה אלא כשהתחייב לאחרים שיעבוד כגון אריסות או שתפות משא"כ בעל הבית שמי יאמר לו מה תעשה לא חשב מוטל עליו עבודה ומותר לו להעמיד פועל ובלבד שלא יקבע מלאכתו בשבת
- ישראל שקיבול מעות מעכו"ם להתעסק בהם ובא העכו"ם שבת שיש עכשיו עיסקא שא"א להמתין אסור לו ליתן המעות להעכו"ם הבעל הבית מאחר שמוטל עליו העבודה להתעסק אם המעות אם העכו"ם יעשה המלאכה מחזי כאילו הוא שליחו אע"פ שעושה בשביל עצמו לגמרי שאינו רוצה להפסיד העיסקא
- ישראל שיש לו שיתפות אם אחרים ממילא מוטל עליו המלאכה אם מעמיד פועל שאינו שותוף אז מחזי כשליחו אף שלא קבע לו לעשות מלאכה בשבת
אבל אם העכו"ם שמעמיד גם עליו מוטל לעבוד כגון שהוא שותוף אם עכו"ם והימים שהישראל אינו עובד יעבוד העכו"ם לא מחזי כשליחו כ"כ מאחר שגם על העכו"ם מוטל העבודה ואין איסור מחזי אלא כשמחליף עימו הימים כגון שמוטל על הישראל לעבוד בכל יום בבוקר ועל העכו"ם מוטל העבודה בערב ומחליף עימו שהעכו"ם יעבוד כל השבת והישראל יעבוד כל יום ראשון אע"פ שבאמת אינו שליחו מצד שעבוד היום מצד שמוטל עליו אחריות אלא זה שעשו כן מחזי כשליחו אבל אם אינו מחליף אלא שהעכו"ם עובד כל השבת וביום ראשון עובד חצי יום וישראל עובד ביום ראשון חצי יום אז אין איסור מחזי