משנה חולין פרק ט משנה א
העור, והרטב, והקפה, והאלל, והעצמות, והגידין, והקרנים, והטלפים, מצטרפין לטמא טמאת אכלים, אבל לא טמאת נבלות. כיוצא בו, השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת, מטמאה טמאת אכלין, אבל לא טמאת נבלות, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה. רבה לטמא טמאת אכלין ממה שרבה לטמא טמאת נבלות. רבי יהודה אומר, האלל המכנס, אם יש בו כזית במקום אחד, חיב עליו:
