רמב"ם (משנה תורה) הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה כ

נדה שבדקה עצמה בתוך ימי נדתה ומצאה שפסק הדם ואפלו פסק בשני לנדתה ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נדתה ימים רבים וכשבדקה מצאה טמאה. אין אומרים שמא כל אותן הימים היתה טמאה ותהיה זבה אלא כל אותן הימים שלא בדקה בחזקת טהרה. בדקה עצמה ומצאה טמאה. אפלו בדקה בשביעי לנדתה ובין השמשות לא בדקה עצמה כדי לפרש מטמאת נדה אלא המתינה ימים ואחר כך בדקה ומצאת טהורה הרי זו ספק זבה. ואם מצאה טמאה הרי זו זבה ודאית שכיון שבתחלה מצאה טמאה ולבסוף טמאה הרי זו בחזקת שלא פסק. ויום ראשון של נדה אף על פי שמצאה בו טהורה הרי זו כמי שמצאה טמאה. שיום ראשון כלו החזק המעין פתוח: