רמב"ם (משנה תורה) הלכות אישות פרק ט הלכה ו
האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קדש אם לא קדש לו אשה הרי זה בחזקת שקדש שחזקת שליח לעשות שליחותו. והואיל ואין ידוע אי זו אשה קדש לו הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה. כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן. שאם תאמר ישא זו שמא אמה קדש לו שלוחו או אחותה או בתה. ומתר באשה שאין לה קרובות כגון אלו. היתה לה קרובה כגון אם או אחות וכיוצא בהן והיתה הקרובה אשת איש בשעה שעשה הוא שליח אף על פי שנתגרשה קדם שימות השליח הרי זה מתר בה. ואין אומרים שמא קדש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה. מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות:
