רמב"ם (משנה תורה) הלכות דעות פרק ו הלכה י
חיב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אף על פי שהן בעלי ממון. אפלו אלמנתו של מלך ויתומיו מזהרים אנו עליהן שנאמר (שמות כב כא) "כל אלמנה ויתום לא תענון". והיאך נוהגין עמהן. לא ידבר אליהם אלא רכות. ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד. ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן. ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי ענשו מפרש בתורה (שמות כב כג) "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר (שמות כב כב) "כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו". במה דברים אמורים בזמן שענה אותן לצרך עצמו. אבל ענה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אמנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מתר. ואף על פי כן לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר (משלי כב כג) "כי ה' יריב ריבם". אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה. עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים:
