רמב"ם (משנה תורה) הלכות חגיגה פרק ב הלכה א

נשים ועבדים פטורין מן הראיה. וכל האנשים חיבים בראיה חוץ מחרש ואלם ושוטה וקטן וסומא וחגר וטמא וערל. וכן הזקן והחולה והרך והענג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן כל אלו האחד עשר פטורין. ושאר כל האנשים חיבין בראיה. החרש אף על פי שהוא מדבר אפלו חרש באזנו אחת פטור מן הראיה. וכן הסומא בעינו אחת. או חגר ברגלו אחת פטור. האלם אף על פי שהוא שומע פטור. טמטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהן ספק אשה. מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו. ומנין שכל אלו פטורין מן הראיה. הרי הוא אומר (שמות כג יז) (שמות לד כג) (דברים טז טז) "יראה כל זכורך" להוציא את הנשים. ומצות עשה שאין הנשים חיבות בה אין העבדים חיבים בה. ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים. ונאמר (דברים לא יא) "בבוא כל ישראל לראות". כשם שהן באין להראות לפני ה' כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו. להוציא סומא שאינו רואה. אפלו נסמית עינו אחת שהרי אין ראיתו שלמה. ושם נאמר (דברים לא יב) "למען ישמעו". להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה. (דברים לא יב) "ולמען ילמדו". להוציא מי שאינו מדבר. שכל המצוה ללמד מצוה ללמד. ונאמר (שמות לד כד) "בעלתך לראות את פני ה'" מי שיכול לעלות ברגליו להוציא חגר וחולה וזקן וענג. וכבר בארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא: