רמב"ם (משנה תורה) הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה ו

אין ההלואה שעל פה נגבית מן היורשין אלא באחד משלשה דברים אלו. כשחיב מודה בה וצוה בחליו שיש לפלוני עליו חוב עדין. או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע זמן לפרעה וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו. או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו. כל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה. אבל אם באו עדים שהיה חיב לזה מנה או בפנינו הלוהו אינו גובה מן היורש כלום שמא פרעו שהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים. וכן אם מוציא כתב יד אביהן שהוא חיב לו אינו גובה בו כלום כמו שבארנו: