רמב"ם (משנה תורה) הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה ט
הוציא עליו שטר מקים שיש לו עליו מנה ואמר לו הלוה הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו את השטר ואמר לו המלוה כן הוא שפרעת אבל חוב אחר פרעת שהיה לי אצלך הרי בטל השטר. במה דברים אמורים כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון אבל אם ראוהו נותן לו מעות ולא ידעו אם הוא בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה. אם אמר בעל השטר לא היו דברים מעולם הרי החזק כפרן ובטל השטר. ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים. מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי נאמן לומר פרעון של חוב אחר הן. אמר לו הלוה והלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו. ואמר לו בעל השטר כן אני גביתי את דמיו מחוב אחר שהיה לי אצלך. הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב ומדמיו נפרע בטל השטר. ואף על פי שאין עליו עדים שפרע מדמיו ישבע הלוה הסת שפרעו. וכן כל כיוצא בזה: