רמב"ם (משנה תורה) הלכות מלוה ולוה פרק כו הלכה ו
ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אף על פי שהיתה מלוה על פה או בלא עדים כלל. במה דברים אמורים כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם. אבל אם עמד ברשות עצמו ונעשה לו ערב או קבלן או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו שיתן ויפרע החוב אין הלוה חיב לשלם לו כלום. וכן הפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו אפלו היה החוב על המשכון אין הלוה חיב כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפיס את המלוה ומוחל לו. מת הלוה וקדם הערב ופרע החוב קדם שיודיע את היורשים אם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קדם שימות כגון שהודה בו קדם או שנדוהו ומת בנדויו או שלא הגיע זמן המלוה להגבות הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע. היה המלוה עכו"ם אין היורשין חיבין לשלם שמא אביהן נתן ליד הערב כל החוב שהיה עליו מפני שהעכו"ם תובע את הערב תחלה ולפיכך פרע זה מדעתו קדם שיודיע היתומים. אבל אם הודיען שהעכו"ם תובע אותו והרי הוא נותן חיבין לשלם: