רמב"ם (משנה תורה) הלכות עבדים פרק ד הלכה ז
יעד אותה האדון לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה באחד מכל אלו אלא במיתת הבעל או בגט. ומצות יעוד קודמת למצות פדיה. כיצד מצות יעוד. אומר לה בפני שנים הרי את מקדשת לי הרי את מארסת לי הרי את לי לאשה אפלו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה. ואינו צריך לתן לה כלום שמעות הראשונות לקדושין נתנו ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות. ואינו מיעד שתים כאחת שנאמר (שמות כא ח) "יעדה". וכיצד מיעדה לבנו. אם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו ליעדה לו הרי האב אומר לה בפני שנים הרי את מקדשת לבני: