רמב"ם (משנה תורה) הלכות עדות פרק טז הלכה ד
ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון ובא יהודה לערער ולהוציא מיד שמעון. ראובן מעיד לו עליה שהיא של שמעון שאפלו עמדה ביד שמעון אין בעל חובו של ראובן טורף מן המטלטלין ואפלו היו אפותיקי. במה דברים אמורים כשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית הם של ראובן המוכר בודאי והוא יודע שבאמת הן שלו. אבל אם לא הודה שמעון אין ראובן מעיד לאבד זכות יהודה. שאם תצא מתחת ידי שמעון יחזר שמעון ויתבע דמים ויאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך שהרי באו עדים ואמרו שהן של יהודה. במה דברים אמורים שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה ויעמיד המטלטלין ביד שמעון כשבאו עדים והעידו שהם יודעים שראובן זה לא היתה לו קרקע מעולם. אבל אם לא באו עדים לכך אף על הפרה והטלית אינו מעיד. ולמה אינו מעיד עליהן. שמא הקנה אותם לבעל חובו אגב קרקע וכתב דאיקני והקנה לו מטלטלין אגב קרקע שנמצא בעל חובו טורף אף הפרה והטלית. לפיכך לא יעיד עליהן שהרי רוצה להעמידן ביד שמעון כדי שיבוא בעל חובו ויטרפם. וכן כל כיוצא בדברים אלו. ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדין ועצם בינתו שיבין עקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות. אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפלו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה. וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר. וכן שאר מיני פסולין כשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדינים:
