מי שנתכון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מתר שנאמר (ויקרא ה ד) "לבטא בשפתים". אין הנשבע חיב עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו:
