רמב"ם (משנה תורה) הלכות שבועות פרק ב הלכה יב
וכן שאר מיני שבועות אינו חיב עד שיהיה פיו ולבו שוין. לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל. והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה. עד שיודה בפני עדים קדם שיאכל שעל אכילה נשבע. או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אף על פי שטען אחר כך אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה:
