רמב"ם (משנה תורה) הלכות שבועות פרק ו הלכה ה
כיצד מתירין. יבוא הנשבע לחכם המבהק או לשלשה הדיוטות אם אין שם ממחה. ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי. ואלו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שארע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואלו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע. והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת. והוא אומר לו הן. חוזר ואומר לו שרוי לך או מתר לך או מחול לך וכל כיוצא בענין זה בכל לשון. אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום. שאין מפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה:
