רמב"ם (משנה תורה) הלכות שבועות פרק יב הלכה ט
השומע הזכרת השם מפי חברו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שברך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות הרי זה חיב לנדותו. ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי. וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו יודע שנדוהו. ואם תאמר יודיעו נמצאו כל העולם בנדוי שהרי למדו לשונם העוה ושבועה תמיד:
