רמב"ם (משנה תורה) הלכות שכירות פרק ד הלכה א
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החלקה פטור אף על פי שעבר על דעת הבעלים. ואם הוחמה חיב. שכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר אם החלקה חיב שהחלקות יתר בהר מן הבקעה. ואם הוחמה פטור שחמימות בבקעה יתר מן ההר מפני הרוח שמנשבת בראש ההרים. ואם הוחמה מחמת המעלה חיב וכן כל כיוצא בזה. וכן השוכר את הפרה לחרש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן והוא הכלי שחורש בו הרי השוכר פטור ודין בעל הפרה עם האמנין שחרשו. וכן אם לא שנה על דעת הבעלים ונשבר הקנקן דין בעל הפרה עם האמנין. שכרה לחרש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן השוכר חיב ודינו של שוכר עם האמנים: