רמב"ם (משנה תורה) הלכות שכירות פרק יא הלכה ו
כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר בעל הבית נתתי לך שכרך והשכיר אומר לא נטלתי כלום תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטל כדין כל נשבע ונוטל מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה. אפלו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית הסת שנתן או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות. היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל לו כלום וכן אם תבעו אחר זמנו אף על פי ששכרו בעדים המוציא מחברו עליו הראיה. ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הבית הסת. הביא ראיה שתבעו כל זמנו הרי זה נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה. כיצד. היה עושה עמו ביום שני עד הערב זמנו כל ליל שלישי וביום השלישי אינו נשבע ונוטל. ואם הביא עדים שהיה תובעו כל ליל שלישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום שלישי. אבל מליל רביעי והלאה המוציא מחברו עליו הראיה. וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום חמישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום חמישי: