רמב"ם (משנה תורה) הלכות שכנים פרק א הלכה ב
אחד מן השתפין שאמר לחברו במקום שאין בו דין חלוקה. או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי. מכר לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה. הדין עמו וכופין את הנתבע למכר לחברו או לקנות ממנו. אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה. אינו יכול לכף את חברו לקנות ממנו אפלו כשער הזול. שהרי חברו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה אלא שאמכר. לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד. אם עשאן האב לשכר השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמד בשתפות. עשאן האב לעצמו אינו יכול לכף אחיו להשכיר אותם אלא משתמשין בהם כדרך שהשתמש אביהם. והרי עשיר אומר לעני קח לך זיתים ובוא ועשה אותם בבית הבד. קנה לך עבדים ויבואו וירחצו במרחץ. ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אלא אם כן אמר לו קנה ממני או מכר לי והריני לווה וקונה או מוכר לאחרים וקונין הדין עמו. אמר כל אחד מהן איני קונה אלא הריני מוכר חלקי מוכרין אותה לאחרים. אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל אחד מהן רוצה שיקנה חלק חברו. או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חברו ולא למכר חלקו אלא ישארו שתפין בגוף. היאך הן עושין. אם היה המקום עשוי לשכר משכירין אותו וחולקין שכרו. ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה שאי אפשר שישכנו שניהם כאחת מפני הזק ראיה שהרי אין בה דין חלוקה ואין אדם עשוי לטרח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה. ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום. וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד ואינו עשוי לשכר כגון מרחץ או מצע או ספר תורה אינו יכול לומר לו השתמש אתה יום ואני יום שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בו:
