רמב"ם (משנה תורה) הלכות תלמוד תורה פרק ז הלכה יג

מי שנדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. נדוהו שלא בפניו מתירין לו בפניו ושלא בפניו. ואין בין נדוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד כשיחזר המנדה למוטב. ואם ראו בית דין להניח זה בנדוי כמה שנים מניחין כפי רשעו. וכן אם ראו בית דין להחרים לזה לכתחלה ולהחרים מי שיאכל עמו ושותה עמו או מי שיעמד עמו בארבע אמות מחרימין כדי ליסרו וכדי לעשות סיג לתורה עד שלא יפרצו החוטאים. אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן כענין שאמר שלמה בחכמתו (קהלת ז כא) "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך". וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו. וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם ולא החרימוהו לכבודן. וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה. במה דברים אמורים כשבזהו או חרפהו בסתר. אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחל על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו: