רמב"ם (משנה תורה) הלכות תמורה פרק ד הלכה א

כיצד דין ולדות הקדשים. ולד שלמים וולד תמורת שלמים הרי אלו כשלמים והן עצמן כשלמים לכל דבר. וכן ולד התודה וולד תמורתה הרי אלו יקרבו כתודה אלא שאינן טעונין לחם שאין מביאין לחם אלא עם התודה עצמה. שנאמר (ויקרא ז יב) "על זבח התודה" עליו ולא על ולדה ולא על תמורתה כמו שבארנו. במה דברים אמורים בולדות עצמן אבל ולדי ולדות אינן קרבין. שמתוך מעשיו נכר שהוא משהה אותן לגדל מהן עדרים עדרים ולפיכך קונסין אותו ולא יקריבם: