רמב"ם (משנה תורה) הלכות תמורה פרק ד הלכה ה

ולד תמורת העולה וולד ולדה עד סוף העולם הרי אלו כעולה והן עצמן יקרבו עולה. הפריש נקבה לעולתו וילדה אף על פי שילדה זכר ירעה עד שיפל בו מום ויביא בדמיו עולה. כבר בארנו במעשה הקרבנות שכל מקום שאנו אומרין יפלו לנדבה הוא שיתן המעות בשופרות שהיו במקדש שבארנו בשקלים כמה הם. ובית דין מקריבין באותן המעות עולות נדבה ונסכיהם משל צבור ואינן טעונות סמיכה. אבל מקום שנאמר הוא עצמו יקרב עולה או יביא בדמיו עולה. הרי זו טעונה סמיכה ונסכיה משלו: