רמב"ם (משנה תורה) הלכות תענית פרק ה הלכה ט
זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבל יתר מדאי. אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן. ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מטל לפניו. כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפלו של עדשים אלא אם כן היה בשבת:
