רמב"ם (משנה תורה) הלכות תשובה פרק ד הלכה ב
ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן. ואלו הן. א) הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין. ב) והחולק על דברי חכמים, לפי שמחלקתו גורמת לו לפרש מהן ואינו יודע דרכי התשובה. ג) והמלעיג על המצות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהן ולא עושן ואם לא יעשה במה יזכה. ד) והמבזה רבותיו, שדבר זה גורם לו לדחפו ולטרדו כגיחזי ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת. ה) והשונא את התוכחות שהרי לא הניח לו דרך תשובה. שהתוכחה גורמת לתשובה שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה כמו שכתוב בתורה (דברים ט ז) "זכר (ו) אל תשכח". (דברים ט ז) "ממרים הייתם". (דברים כט ג) "ולא נתן ה' לכם לב". (דברים לב ו) "עם נבל ולא חכם". וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר (ישעיה א ד) "הוי גוי חטא". (ישעיה א ג) "ידע שור קנהו". (ישעיה מח ד) "מדעתי כי קשה אתה". וכן צוהו האל להוכיח לחטאים שנאמר (ישעיה נח א) "קרא בגרון אל תחשך". וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, וזה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו לפיכך יעמד בחטאתיו שהם בעיניו טובים:
