תלמוד ירושלמי בבא בתרא פרק ב הלכה א

משנה: לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו ג̇ טפחים וסד בסיד. מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג̇ טפחים או סד בסיד. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל ג̇ טפחים. מרחיקין את הרחים ג̇ מן השכב שהן ארבעה מן הרכב ואת התנור ג̇ מן הכלייא שהן ארבעה מן השפה. הלכה: לא יחפור אדם בור כול׳. כיני מתניתא לא יחפור אדם בור סמוך לכותל בורו של חבירו. ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין אלא אם כן הרחיק מן כותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. אם סד בסיד כל שהוא. אם לא סד בסיד שלשה טפחים. מהדא. מרחיקין הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכותל חבירו ג̇ טפחים או סד בסיד. הכא את מר. מפני שהסלעין מרתיחין. וכא את מר. אין מרתיחין. אמר רבי יוסי. כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין. אלא מפני שעושין עפר תוחח ומלקין את ארצות הכותל. תני. בצונם מותר. והיך אמרין. רבי יוחנן נפק מכנישתא ושפך מים לוחרי תרעא. ולא ידעין אי משום דהוה צונם ואין משום דהוה ביה צער ולא הוה יכיל מסובר. הדא דתימר. בריחיא דתמן. ברם בריחיא דידן שלשה מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת. ואת התנור ג̇ מן הכיליא שהן ד̇ מן השפה. רבי יודן בן פזי אמר. מן השפה החיצונה ולפנים. ורבנן אמרי. מן השפה הפנימית ולחוץ. היה עשוי כשובך מהו. נישמעינה מהדא. רבי יהודה אומר. עד שתהא תחתיו מעזיבה ג̇ טפחים ובכירה טפח. וכירה לא כמין שובך היא עשויה. ותימר. בין מלמעלן בין מלמטן טפח. וכא בין מלמעלן בין מלמטן ג̇ טפחים.