תלמוד ירושלמי בבא בתרא פרק ה הלכה א

משנה: המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת ההוגין ואת כל המנהיגין אותה אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי. בזמן שאמר לו היא וכל שבתוכה הרי כולן מכורין. מכר את הקרון לא מכר את הפרדות. מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. מכר את הצמד לא מכר את הבקר. מכר את הבקר לא מכר את הצמד. רבי יהודה אומר הדמים מודיעין. כיצד אמר לו מכור לי את צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז. וחכמים אומרים אין הדמים ראייה. המוכר את החמור לא מכר את כליו. נחום המדי אומר מכר את כליו. רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים אינן מכורין. כיצד. היה חמור לפניו וכליו עליו ואמר לו מכור לי חמורך זו הרי כליו מכורין חמורך ההוא אין כיליו מכורין. המוכר את החמור מכר את הסיח. מכר את הפרה לא מכר את בנה. מכר אשפות מכר זיבלה. מכר בור מכר מימיו. מכר כוורת מכר דבורים. מכר שובך מכר יונים. הלוקח פירות שובך מפריח בריכה הראשונה כוורת נוטל ג̇ נחילים ומסרס חלות דבש ומניח שתי חלות. זיתם לקוץ מניח שתי גרופיות. הלכה: המוכר את הספינה כול׳. תני. המוכר את הספינה מכר את האסכלה ובור המים שבתוכו אבל לא מכר היצועין והעובין והאיסקופה והבוצית. סומכוס אומר. מכר דוגית. תנאים שהתנה יהושע. רבי לוי בן ביריי בשם רבי יהושע בן לוי. ארבעה. מלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תילתן שאסורין משום גזל. תמן תנינן. וכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש. כיני מתניתא. אין מחייבין אותו לעקור. בתנאי יהושע את מר. מלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן שאסורין משום גזל. הדא אמרה. שאינו רוצה בהן. אמר. תמן בשזרען לעמיר. ברם הכא שזרעו לזרע. מה התנה יהושע לעוברי עבירה. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן. שהוא רוצה בהן כאילו עקורין ומונחין לפניו. ומר בשדה כרם. דמר רבי ינאי. כל הספחין אסורין חוץ מן העולים בשדה בור ובשדה ניר בשדה כרם ובשדה זרע. בשדה בור. דלא משגח עליה. בשדה ניר. דו בעי מתקנה חקליה. בשדה כרם. שלא לאסור את כרמו. בשדה זרע. שאינו רוצה בהן. ואם תאמר רוצה בהן כאילו עקורין ומונחין לפניו. תמן תנינן. המוצא מת בתחילה (מושלך)[מושכב] כדרכו נוטלו ואת תבוסתו. אמר רב חסדא. זאת אומרת. מת מצוה מותר לפנותו. דתנינן נוטלו ואת תבוסתו. וכמה. רבי שמואל בשם רבי יונתן. עד ג̇ אצבעות עד מקום שהמוחל יורד. אמר רבי זעירא. לא מסתברה דלא. מת מצוה אסור לפנותו. שאם אומר את. מותר לפנותו. אילו הואיל ומאבדין כל השדה לא כל שכן שמותר לפנותו. ממה דפשיטא לתנא. מת מצוה אסור לפנותו. לפום כן צריך מתניתא. אמר רב חסדא. אתייא כמאן דמר. מת מצוה מותר לפנותו. אני אומר. בשבילי הרשות נקבר. וחש לומר שמא מת מצוה היה ואין מיתי מצוה מצויין. ומוטלין בשבילי הרשות. משתיעקר התבואה עד שתרד רביעה שנייה. ולוקחין נטיעות מכל מקום חוץ משלזית ומשלגפן. בזית מן החדש שבחדש ומן הישן שבישן. אבל אם היה עשוי כמין טרגול אפילו מן החדש שבחדש אסור. רבי תנחום דכפר גון בשם רבי לעזר בירבי יוסי. ארבעה מלקטין עשבין מכל מקום ובלבד שלא ישרשו. ופונים לאחורי הגדר. רבי לעזר בירבי יוסי בשם רבי תנחום. עד מקום שמתעטש ואין קולו נשמע. ורועין בחורשין. אפילו שבט יהודה בשבט נפתלי. ונותנין לנפתלי מלא חבל לדרומו של ים. שנאמר ים ודרום ירשה. דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבה אומר. ים זה ים של סמכו. ודרום זה ים של טבריה. ומסתלקין לצדדין. רב יהודה בשם רב. אפילו שדה מליאה כרכום. מה. נותן דמים או לאו. מן מה דמר רב יהודה. אפילו מליאה כורכום. הדא אמרה. נותן דמים. אמר רבי לא. מכיון דמר רב יהודה. אפילו לשדה מליאה כורכום. הדא אמרה. אין נותן דמים. ואינו יכול לרחוק את עצמו יותר מדאי. נישמעינה מהדא. מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע שהיו מהלכין בדרך [והיו מסתלקין מפני יתדות הדרכים] וראו את יהודה בן פפוס משתקע ובא כנגדן. אמר רבן גמליאל לרבי יהושע. מי זה שמראה עצמו באצבע. אמר לו יהודה בן פפוס הוא שכל מעשיו לשום שמים. רבי שמואל בשם רבי יונתן. הרוצה לבנות עיר כתחילה נותנין לו ארבעה דרכים לד̇ רוחות העולם. רבי חנינה בעי קומי רבי מנא. מה. מארבע אמות עד שמונה או משמונה עד שש עשרה. אמר לו. משמונה עד שש עשרה. כדי שיהא קרון הולך וקרון בא.