תלמוד ירושלמי בבא בתרא פרק ח הלכה ב

משנה: בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור נוטל שני חלקים. הלכה: בנות צלפחד כול׳. בנות צלפחד אמרו לפני משה רבינו. אם אנו בנות צלפחד נירש את אבינו. אם אין בנות צלפחד תתייבם אמינו. מיד ויקרב משה את משפטן לפני יי. אמר לו הקדוש ברוך הוא. כן בנות צלפחד דוברות. תן להן אחוזת נחלה. תן להן בקרקעות. תן להן במטלטלין. תן להן חלק אביהן בתוך אחי אביהן. רבי יאשיה אמר. ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. דכתיב לשמות מטות אבותיו. ואם כן מה תלמוד לומר לאלה. אלא מפני הנשים ומפני הקטנים. רבי יוחנן אמר. לבאי הארץ נתחלקה הארץ. שנאמר לאלה תחלק. אם כן מה תלמוד לומר לשמות מטות אבותיו. משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם. שכל נחלות חיים יורשין מתים וכא מתים יורשין חיים. תני. רבי יהושע בן קרחה אומר. ליוצאי מצרים ולעומדים בערבות מואב נתחלקה הארץ. כיצד. מי שהיה מיוצאי מצרים ומעומדים בערבות מואב נטל שני חלקים. מיוצאי מצרים ולא מעומדים בערבות מואב מעומדים בערבות מואב ולא מיוצאי מצרים נטל חלק אחד. בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים. חלקן עם יוצאי מצרים. וחלקן עם העומדים בערבות מואב. ושהיה בכור נטלו שני חלקים. וחלק אביהן בתוך אחי אביהן. אמר רבי יוסי. מתניתא לא אמרה כן. אלא נתון תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהן. הדא היא דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה. יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים. חלקן עם יוצאי מצרים. וחלקן עם העומדים בערבות מואב. ונטלו חלק מרגלים. הדא הוא דכתיב. ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים וגו׳. אבל חלק מתלוננים ועדת קרח נפל לאמצע. ובניהם בזכות אבי אביהן ואמותיהן. הדא היא דכתיב ובני קרח לא מתו. רבי מושלו משל למה הדבר דומה. לשני אחים שותפין שיצאו ממצרים. לזה תשעה בנים ולזה בן אחד וירשו בית עשרת כורין. כל אחד ואחד נוטל לתך. החזירום לאבותיהן וחלקום. נמצא בן זה נוטל מחצה ובני זה נוטלין מחצה. רבי דוסתי בן יהודה מושלו משל למה הדבר דומה. לשני אחים כהנים שותפין שהיו עומדין על הגורן. לזה ט̇ בנים ולזה בן אחד ונטלו (בית) י קבין. החזירום לאבותיהן וחלקום. נמצא בן זה נוטל מחצה ובני זה מחצה. רבי יוחנן מתיב. והבאתי אתכם אל ארץ אבותיכם וגו׳. אם מתנה למה ירושה. ואם ירושה למה מתנה. אלא מאחר שנתנה להן לשום מתנה חזר ונתנה להן לשום ירושה. אמר רבי הושעיה. כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא. התיבון. והכתיב מורשה קהילת יעקב. אמר. לית דיהא סוגין מיניה. מן דו לעי הוא משכח כולה.