תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ב הלכה י

משנה: אי זו היא אבידה. מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה. חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר השב תשיבם. היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. אם יש בית דין מתנה עמו בפני בית דין. אם אין שם בית דין בפני מי מתנה. שלו קודם. מצאה ברפת אינו חייב בה. ברשות הרבים חייב בה. היתה בין הקברות אל יטמא לו. אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר לא ישמע לו. פירק וטען פירק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר עזוב תעזוב. הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רציתה לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו. היה חולה או זקן חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר אף לטעון. רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשואו אינו זקוק לו שנאמר תחת משאו משאוי שהוא יכול לעמוד בו. הלכה: אי זו היא אבידה כול׳. מצא ברפת אין חייב בה. ברשות הרבים חייב. בין הקברות אל יטמא. אמר לו אביו. היטמא. או שאמר לו אביו. אל תחזיר. אל ישמע לו. בכל אתר את מר. מצות עשה קודמת למצות לא תעשה. וכא את אמר. אין מצות עשה קודמת למצות לא תעשה. שנייא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום. תני. רובץ ולא רבצן. וחזר תני. פורק עמו אפילו מאה פעמים ביום. הן דתימר. רובץ ולא רבצן. בההוא דמפיל גרמיה. והן דתימר. פורק עמו אפילו מאה פעמים. בההוא דאניס. כי תפגע. יכול פגיעה ממש. תלמוד לומר. כי תראה. אי כי תראה יכול אפילו רחוק מאה מיל. תלמוד לומר. כי תפגע. הא כיצד. שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל. וזהו ריס. עזוב תעזוב זו פריקה. הקם תקים זו טעינה. רבי שמעון בן יוחי אומר. כשם שפורקו מן התורה כך טוענו מן התורה. חמור ישראל ומשאוי שלגוי דברי הכל פורק וטוען. חמור גוי ומשאוי של ישראל. כדברי חכמים לא פורק ולא טוען. כדברי רבי שמעון פורק ולא טוען.