תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ה הלכה ג

משנה: אין מושיבין חנווני למחצית שכר לא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל. אין מושיבין תרנוגלין למחצה ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונות. אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה ומגדלין אותן עד שיהו שלשין וחמור עד שתהא טוענת. הלכה: אין מושיבין חנווני כול׳. חד בר נש אשאל לחבריה דינרין. אמר ליה. סב ב̇ דינרין אגרך ומה דינון עבדין דילי ולך. תני. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר. לא לקחתי. אין לו עליו אלא תרעומת. ואם ידוע שלקח הרי זה מוציא ממנו על כורחו. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר. רצה אחד מהן ליישנן חבירו מעכב על ידו. אם היה ערב שביעית אין חבירו מעכב על ידו ששניהן על מנת כן לקחום. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר. אם אמר. הא לך מנה שאינו יכול לעמוד בפרוטרוט. הרי זה אסור. ראה פירות מוקירין הרי זה מותר. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי הלוקח ליקח מאותו המין. כשמוכר לא ימכור שנים כאחת אלא מוכר זה ראשון וזה אחרון. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח מכל מין שירצה. לא יקח לו בהן כסות ועצים. אמר רבי יצחק. הדא אמרה. המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו. המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו. המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר. אמר לחבירו. תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותנן למקום פלוני. אם באחריות הנותן אסור והלוקח מותר. המוליך חבילה ממקום למקום. אמר לו. תניה לי ואני נותן לך כדרך שאת נותן במקום פלוני. אם באחריות הנותן אסור והלוקח מותר. אבל חמרים המקבלין מבעלי בתים מעמידין להן פירות במקום היוקר כשער הזול. רבי יודה בר פזי. עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום. רב הונא אמר. נעשה שלוחו. והא מתיבין [לרב] הונא. שליח שנאנס חייב על האונסין. שנאנס פטור על האונסין. לא פעמים מתנה שומר חנם להיות כשואל. והתני רבי הושעיה. כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה. מאי כדון מייתה. תמן משלם כשער היוקר. ברם הכא משלם כשער הזול.