תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ה הלכה ב

משנה: מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד השכיר לו את החציר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם שלחדש בחדש בסלע לחדש מותר. מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור. מכר לו את שדהו ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור. הלווהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו. וכך היה בייתוס בן זונין עושה על פי חכמים. הלכה: מרבין על השכר כול׳. תני. המוכר שדה לחבירו ואמר לו. על מנת שאהא בה אריס. על מנת שאהא בה שותף. על מנת שהמעשרות שלי. על מנת שכשתמכרנה לא תמכרנה אלא לי. שכל זמן שאני רוצה נותן דמיה ונוטלה. מותר. היה חייב לו מעות וכתב לו שדהו במכר. כל זמן שהמוכר אוכל פירות מותר. כל זמן שהלוקח אוכל פירות אסור. רבי יודה אומר. בין כך ובין כך מותר. אמר רבי יודה. כך היה בייתוס בן זונין עושה על פי חכמים. אמרו לו. משם ראייה. מוכר אוכל פירות היה. רבי יוחנן ורבי לעזר ורבי הושעיה אמרי. מבתי ערי חומה למד רבי יהודה. דתני. שנה האמורה בתורה ערי חומה הרי הן כמין רבית ואינה רבית. תניי חורן תני. הרי זו ריבית אלא שהתירה התורה. מאן דמר. הרי זו כמין ריבית ואינה רבית. רבי מאיר. מאן דמר. הרי זו ריבית אלא שהתורה התירה. רבי יודה. אמר רבי אידי. כד סלקית מגלותא אשכחית עובדא קומי רבי אמי. הרי זו כמין רבית ואינה רבית. אמר רבי חזקיה. לא אמרו אלא זו רבית שהתירה התורה. כאן התורה התירה. הא במקום אחר לא. אפילו כן לא אשגח רבי אמי. אמר. בייתא עם דיירא דאיר.