תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ו הלכה א

משנה: השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את ההמר ואת הקדר פרייא פרין וחלילין לכלה או למת פועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שהוא אבד וחזרו בהן מקום שאין אדם שוכר עליהן או מטען. הלכה: השוכר את האומנין כול׳. הטעו זה את זה מהו. איתיי אתון עבדין עמי היך אתון עבדין מן חמש רבן. ואשכחון עבדין מן עשר רבן למלאכה. אתון עבדין עמי היך אתון עבדין מן עשרה יומין. ואשכחון עבדין מן חמשה יומין. (הטען) [הטעו] בעל הבית מהו. איתיי אתון עבדין עם חביריכון היך הינון עבדין [מי̇ רבן. ואשכחן עבדין מה̇ רבן למלאכה. אתיי אתון עבדין עם חבירכון היך הינון עבדין] מה̇ יומין. ואשכחון עבדון מי̇ יומין. במה דברים אמורים. שלא הלכו החמרים. אבל הלכו ולא מצאו תבואה. פועלין לנכש ומצאו שדהו זלחה. נותן להן שכר הליכה וחזירה. ולא דומה הבא טעון לבא ריקן. עושה מלאכה ליושב ובטל. היושב בצל ליושב בחמה. רבי חייה רובה אגר חמרין למיתא ליה כיתן. הלכו ומצאוה לחה. אמר לון רב. פוק והב לון אגרן משלם. ואמר להון. לא דאנא חייב מיתן לכון אגריכון אלא אנא חייה מסרית לכון. במה דברים אמורים. שלא התחילו. אבל אם קיבל ממנו שדה לקצור בב̇ סלעים קצר חצייה והניח חצייה. בגד לארוג בב̇ סלעים ארג חציו והניח חציו שמין לו. כיצד שמין לו מה שעשה. אם היה מה שעשה יפה ו̇ דינרין נותן לו סלע או יגמור מלאכתו. ואם סלע נותן לו סלע. רבי דוסא אומר. שמין מה שעתיד ליעשות. אם היה מה שעתיד לעשות יפה ג̇ דינרין נותן לו שקל או יגמור מלאכתו. ואם שקל נותן לו̇ שקל. רבי זירא בשם רב הונא רבי בינה רבי ירמיה בשם רב. הלכה כרבי דוסא. במה דברים אמורים. בדבר שאינו אבד. אבל בדבר האבד שוכר עליו ממקום אחר ומטעו ואומר לו. סלע פסקתי לך ב̇ אני נותן לך. נוטל מזה ונותן לזה. אמר רבי אילא. ובלבד עד כדי שכרו. עד כדון ובלבד עד כדי שכר אותו היום. ובלבד עד כדי שכרו לשעה. במה דברים אמורים. במקום שאינו מוצא לשכור פועלים. אבל אם ראה חמרין שממשמשין ובאין או שפרק ספינתו בלמן. אמר לו. צא ושכור לך אחת מכל אילו. אין לו עליו אלא תרעומת.