תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ז הלכה א

משנה: השוכר את הפועלין ואמר להן להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן. מקום שנהגו לזון יזין לספק מתיקה יספק הכל כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלין ופסק להן מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להן על מנת שאין לכם אלא פת וקטנית בלבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא היה צריך הכל כמנהג המדינה. הלכה: השוכר את הפועלין כול׳. אמר רב הושעיה. זאת אומרת. המנהג מבטל את ההלכה. אמר רבי אימי. כל המוציא מחבירו עליו להביא ראייה חוץ מזו. בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין. בני בית מעון משכימין ומעריבין. בני טיבריא שעלו לשכר בית מעון נשכרין כבית מעון. בני בית מעון שירדו לשכר בטיבריא נשכרין כטיבריא. אבל שעולה מטיבריא לשכר פועלין מבית מעון יכילו מימר לון. כן סלקת במחשבתכון דלא הוינא משכח מיגר פועלין מטיבריא. אלא בגין דשמעית עליכון דאתון משכימין ומעריבין בגין כן סלקית הכא. מקום שאין מנהג. יהודה בן בוני רבי אמי רב יהודה. תניי בית דין הוא שתהא השכמה שלפועלין והערבה שלבעל הבית. ומה טעמא. תשת חושך ויהי לילה. הכפירים שואגים לטרף. תתן להם ילקוטון. תזרח השמש יאספון. יצא אדם לפעלו. (ערבית) [ערבי שבתות] בין השכמה בין הערבה משלבעל הבית. עד איכן. עד כדי למלאות לו חבית מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו נר. על דעתיה דרבי יוחנן בן מתיה. אדם שהלך לקדש אשה ממקום אחר צריך להתנות עמה ולומר לה. על מנת דתעבדי כן וכן ותאכלי כן וכן.