תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק י הלכה ה

משנה: מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל ואמר לו פנה אבניך ואמר לו הגיעוך אין שומעין לו. משקיבל עליו אמר לו הילך את יציאותיך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו. השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש אמר לו תן לי את שכרי אמר לו טול מה שעשיתה בשכרך אין שומעין לו. משקיבל עליו אמר לו הילך שכרך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו. המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל. אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנין לבינים אבל גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא ללבינים. הבונה ברשות הרבים והמביא אבנים המביא מביא והבונה בונה. ואם הזיק משלם מה שהזיק. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום. הלכה: המוציא זבלו כול׳. תני. פורק אדם זבלו בפתח חצירו ברשות הרבים לפנותו מיד. אבל לשהותו אסור. בא אחד והוזק הרי זה חייב. רבי יודה אומר. בשעת הזבלים פורק אדם זבלו בפתח חצירו ברשות הרבים כדי שיתפרך ברגלי אדם ובהמה ל̇ יום. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. פורק אדם עפרו בפתח חצירו ברשות הרבים לשרותו ולהעלותו על גבי דימוס מיד. לשהותו אסור. בא אחר והוזק בו חייב. לא יהא גובל בצד זה [ובונה בצד זה] אלא במקום שבונהו. פורק אדם אבניו בפתח חצירו ברשות הרבים לפנותן מיד. לשהותן אסור. בא אחר והוזק בהן חייב. מסר החוצב לגמל הגמל חייב. גמל לסתת הסתת חייב. סתת לסבל הסבל חייב. העלה על גבי בימוס והיה מפקפק בה ונפלה הארדכל חייב. מסרה (הסתת לסבל) [החצב לסתת] והוזק בין בסיתות בין באבן הסתת חייב. הסתת לסבל והוזק בסיתות הסתת חייב. באבן הסבל חייב. עלתה וישבה בדימוס ונפלה פטור.