תלמוד ירושלמי בבא קמא פרק ו הלכה ד

משנה: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. שילחה ביד פיקח הפיקח חייב. אחד הביא את האש ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב. בא אחר וליבה המלבה חייב. ליבהו הרוח הרי כולן פטורין. הלכה: השולח את הבעירה כול׳. חזקיה אמר. בשמסר לו גחלת. אבל מסר לו שלהבת חייב. אמר רבי יוחנן. היא גחלת היא שלהבת. וקשיא על דעתיה דחזקיה. אילו מי שראה גחלתו שלחבירו מגלגלת והולכת ואין כולה אותה. שמא אינו פטור. אמרי. תיפתר בשמסר לו גחלת הפקר. אינמי שלהבת הפקר. ולית שמע מינה כלום. אית תניי תני. וליבה. אית תניי תני. וניבה. מאן דמר. וליבה. דכתיב בלבת אש. מאן דמר. וניבה. והיה בליבי כאש בוערת. תמן אמרין. ברוח שלאונסין היא מתניתא. אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב. רבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין. אפילו רוח שהעולם מתנהג בו פטור. שפעמים בא פעמים לא בא.