תלמוד ירושלמי בבא קמא פרק ט הלכה ה

משנה: נתן צמר לצבע והקדיחה היורה נותן לו דמי צמרו. צבעו כאור אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבאו שחור שחור וצבאו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו. רבי יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. הלכה: נתן צמר לצבע כול׳. רב הונא אמר. שהקדיחו סממנין. אבל הקדיחה יורה אומר לו. הרי שלך לפניך. שמואל אמר. אפילו הקדיחו סממנין אומר לו. הרי שלך לפניך. מהו אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה. בר נש דיהב לחבריה חמשה מיני עמר וחמשה מיני סממנין ועשרה מנוי אגריה. אמר ליה. ציבעיה סומק וצבעיה אוכם. אמר ליה. אילו צבעתיה סומק הוה טב עשרים וחמשה מנוי וכדו דצבעתיה אוכם לית הוא טב אלא עשרין מנוי. את אובדת דידך. אנא לא אובד דידי. אמר רבי יונה. ותשמע מינה. בר נש דיהב לחבריה ח̇ דינרין דזבין ליה חיטין מטיבריה וזבן ליה מציפורי. אמר ליה. אילו זבנת לי מטיבריא הוון עשרין וחמשה מודיי. כדון דזבנת מציפורי ליתנון אלא עשרין מודיי. את אובדת דידך. אנא לא אובד דידי. תני. הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים. אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ותני חורן. אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לשניהן. [מן דמר אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו רבי מאיר. מה טעמא דרבי מאיר. שלא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח. ומן דמר אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לשניהן רבי יהודה.] מאי טעמא דרבי יודן. שלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. ולמה אין חולק עמו. שאסור ליהנות מחבירו. מעתה אפילו אמר לו ליקח לו חטים ולקח לו חטים. [אמר רבי יוחנן. בשעה שאמר לו ליקח לו בהן חטין ולקח לו חטין] לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. ובשעה שאמר לו ליקח חיטים ולקח לו שעורים לא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח וקיים מה בידיה. אמר רבי נסא. בשעה שקיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות לבעל המעות. לא קיים שליחותו נתכוון לזכות ללוקח. ולמה חולק עמו. אמר. הואיל ובאת לו הנייה מתחת ידו אף הוא חולק עמו. התיב רבי שמואל בר בא קומי רבי יוחנן. והתנינן. אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו. אמר. לא עלת על דעתו לומר בכסות אשתו ובניו. והתנינן. ערכי עלי. כיון שאמר ערכי עלי לא קבע לעצמו אלא נ̇ סלע. האומר. ערכי עלי על מנת שלא לסדר מה שעל אשתי ובניי. רבי נסא בשם רבי בון בר חייה. האומר. ערכי עלי על מנת שלא לסדר מחפץ פלוני. אין מסדרין לו מאותו החפץ. רב הושעיה בשם שמואל בר אבא. זאת אומרת שאין שמין ערכין מן המטלטלין דבר תורה אלא מדבריהן.