תלמוד ירושלמי ביצה פרק ב הלכה א

משנה: יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל אדם בתחלה מיום טוב לשבת. אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרים שני תבשילים. ובית הלל אומרים תבשיל אחד. ומודין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחילה. שייר הימינו כל שהוא סומך עליו לשבת: הלכה: יום טוב שחל להיות ערב שבת כול׳. כתוב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. רבי ליעזר אומר. אופין על האפוי ומבשלין על המבושל. רבי יהושע אומר. אופין ומבשלין על המבושל. מה טעמא דרבי ליעזר. את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. מה טעם דרבי יהושע. את אשר תאפו ואת אשר תבשלו בשלו. אמר רבי ליעזר. אתיה כמאן דאמר. במרה ניתנה השבת. ברם כמאן דאמר. באלוש ניתנה השבת. עומדין באלוש ומזהירין באלוש. איתא חמי. דבר תורה הוא אסור. ועירובי תבשילין מתירין. אמר רבי אבהו בדין היה שיהו אופין ומבשלין מיום טוב לשבת. אם אומר את כן. אף הוא אופה ומבשל מיום טוב לחול. איתא חמי. מציעין את המיטות מיום טוב לשבת. ואין אופין ומבשלין מיום טוב לשבת. אמר רבי אילא. ולמה מציעין מיום טוב לשבת. שכן מציעין את המיטות מלילי שבת לשבת. ויאפו או יבשלו מיום טוב לשבת. אין אופין ומבשלין מלילי שבת לשבת. רבי כהנא בריה דרבי חייה בר בא אמר. ובלבד שלא יערים. מתניתה דרבי שמעון בן אלעזר. תני אין עושין מיום טוב למוצאי יום טוב. והא תני. ממלאה היא אשה [קדירה] בשר אף על פי שאינו אוכל ממנו אלא חתיכה אחת. קומקום שלחמין אף על פי שאינו שותה ממנו אלא כוס אחד. אבל פת אינה אופה אלא צורכה. תני. רבי שמעון בן אלעזר אומר. ממלאה היא אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. דרש רב חונה כהדא דרבי שמעון בן אלעזר. דרש רבי יוחנן לטיבראי כהדא דרבי שמעון בן אלעזר. הוה דרש להון להלכה ואינון סברין לעובדא. אית דבעי מימר. לעובדא דרש להון. אתון ושאלון ליה ודרש להון להלכה. חזר ודרש להון. ולא ידעין אין להלכה אין לעובדא. אמר רבי אבא בר זבדי. הורי רבי אבהו כהדא דרבי שמעון בן אלעזר. רבי חייה בשם רבי יוחנן. צריך לומר. עלי ועל מי שלא עירב. הרי שלא עירב. אחרים שעירבו מותרין לעשות לו משלו. רבי זריקן בשם רבי זעורה. במזכה להן משלו. די לא כן. נמצאו עושין לו משלו. לא עירב ולא עירבו לו אחרים. רבי יצחק אומר. צולה לו דגה. רב חונה אמר. מחמם לו חמין. שמואל אמר. מדליק לו את הנר. תני רבי חייה. ממלא לו חבית של (יין) [מים] ומדליק לו את הנר. מעשה באחד שהדיר את בנו לתלמוד תורה. ובא מעשה לפני רבי יוסי בן חלפתא והתיר לו למלאות לו חבית שלמים ולהדליק לו את הנר. רבי חייה רבה עלה לביתו. אמרין ליה. אנשינן מערבה. אמר לון. אית הכא טלופחין מן איתמל. אמרין ליה. אין. הדא אמרה. אפילו מין אחד. אית הוה בהון תרדין. הדא אמרה. אף על פי שאין בהן כזית. אית הוה בהון שיעורה. הדא אמרה. אינו צריך להתנות. אמר רב חסדא. תניי היה לו לרבי חייה הגדול. תני. אמר רבי שמעון בן אלעזר. מודין בית שמי ובית הלל שהן שני תבשילין. על מה נחלקו. על הדגה ועל הביצה שיש עליה. שבית שמי אומרים. תבשיל אחד. ובית הלל אומרים. שני תבשילין. הכל מודין שאם פי[רפר] ביצה על גבי המליח. או שחיתך קפלוט תחת הדג. או שבישל שני מינין בקדירה. שהן שני תבשילין. והלכה כדברי התלמיד. רב אמר. אומר אני. אין פחות מכזית. לית הדא פליגא על רבי יוחנן. דרבי יוחנן אמר. עלי ועל מי שלא עירב. מתניתה מסייעא לרבי יוחנן. עירוב תחילתו וסופו אין לו שיעור. יום טוב שחל להיות בערב שבת. אין מערבין לא בחצירות ולא בתחומין. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים. מערבין בחצירות ואין מערבין בתחומין. מערבין בחצירות. שכן את מתיר לו דבר שהוא מותר לו. ואין מערבין בתחומין. שכן את מתיר לו דבר שהוא אסור לו אית תניי תני ומחלף. אמר רבי לעזר. הואיל והן תנייא מחלף. צריכין אנן מיחוש. רבי ירמיה בשם רבי זעורה. מאן דעבד טבאות מערב מן איתמל. אמר רבי יודן. הדא דאת אמר. בשלא עשה לו עירובי תבשילין. אבל אם עשה לו עירובי תבשילין מותר. רבי יוסה בירבי בון בעי. ועירובי תבשילין מתירין את המחיצות.