תלמוד ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ח

משנה: וכשמת טבי עבדו קיבל עליו תנחומין. אמרו לו לא לימדתנו רבנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים. אמר להן אין טבי עבדי כשאר עבדים כשר היה. הלכה: הא בני חורים אחרים מקבלין תנחומין עליהן. כיני מתנייתה אין מקבלין תנחומין על העבדים. תני מעשה שמתה שפחתו של רבי אליעזר ונכנסו תלמידיו לנחמו ולא קיבל. נכנס מפניהם לחצר ונכנסו אחריו. לבית ונכנסו אחריו. אמר להן כמדומה הייתי שאתם ניכוין בפושרין ואי אתם נכוין אפילו ברותחין. והלא אמרו אין מקבלין תנחומין על העבדים מפני שהעבדים כבהמה. אם על בני חורין אחרים אין מקבלין תנחומין כל שכן על העבדים. מי שמת עבדו או בהמתו אומר לו המקום ימלא חסרונך. כד דמך רבי חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא קביל ריש לקיש עילוי דהוה רביה נימא תלמידיה דבר נשא חביב עליה כבריה עאל ואיפטר עילוי דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים. לא צורכה אלא דודי ירד לגנו לרעות בגנים. דודי זה הקדוש ברוך הוא. ירד לגנו זה העולם. לערוגת הבושם אילו ישראל. לרעות בגנים אילו אומות העולם. וללקוט בשושנים אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן. משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן והיה חביב עליו יותר מדאי. מה עשה המלך נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו היה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ונוטעה בתוך פרדיסו. ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצץ כל נטיעותיו. כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל. כגון יתרו ורחב. ובשעה שהן מכעיסין אותו היה מסלק הצדיקים שביניהן. דלמא. רבי חייא בר אבא וחבורתיה. ואית דמרין רבי יוסי בי רבי חלפתא וחבורתיה. ואית דמרין רבי עקיבה וחבורתיה. הוו יתבין לעיי באוריתא תחות חדא תאינה והוה מרא דתאינתא קריץ ולקיט לה בכל יום. אמרי שמא הוא חושדיני. נחלוף את מקומינו. למחר אתיא מרה דתאינתא גבון אמר לון מריי אף חדא מצוה דהויתן נהיגין ועבדין עמי מנעתונין מיני. אמרון ליה אמרינן דילמא דאחשד לן. בצפרא אתי מודעא יתהון זרחה עליו החמה והתליעו תאינותיה. באותה שעה אמרו בעל התאנה יודע אימתי עונתה של תאינה ללקוט והיה לוקטה. כך הקדוש ברוך הוא יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלק מן העולם והוא מסלקן. כד דמך רבי בון בר רבי חייא על רבי זעירא ואפטר עילוי מתוקה שנת העובד. ישן אין כתיב כאן אלא אם מעט אם הרבה יאכל. למה היה רבי בון בר רבי חייא דומה למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד והיה משתכר במלאכתו יותר מדאי. מה עשה המלך נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן ונתן לו שכרו עמהן משלם. והיו הפועלים מתרעמין ואומרין אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם. אמר להן המלך יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו. כך יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמד למאה שנה. כד דמך רבי סימון בר זביד עאל רבי ליא ואפטר עילוי ארבעה דברים תשמישו של עולם וכולן אם אבדו יש להן חליפין כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה. אילו אם אבדו יש להן חליפין. אבל תלמיד חכם שמת מי מביא לנו חליפתו. מי מביא לנו תמורתו. והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה ונעלמה מעיני כל חי. אמר רבי לוי מה אם אחי יוסף על שמצאו מציאה יצא לבם דכתיב ויצא לבם. אנו שאבדנו את רבי סימון בר זביד על אחת כמה וכמה. כד דמך רבי לוי בר סיסי על אביו דשמואל ואפטר עילוי סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא. למה היה לוי בן סיסי דומה למלך שהיה לו כרם והיו בו מאה גפנים והיו עושות כל שנה ושנה מאה חביות של יין. עמד על חמשים עמד על ארבעים עמד על שלשים עמד על עשרים עמד על עשר עמד על אחד והיה עושה מאה חביות של יין. והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כולו. כך היה רבי לוי בר סיסי חביב לפני הקדוש ברוך הוא ככל אדם. הדא הוא דכתיב כי זה כל האדם כי זה ככל האדם. כהנא הוה עולם סגין כד סליק להכא חמתיה חד בר פחין. אמר ליה מה קלא בשמיא. אמר ליה גזר דיניה דההוא גברא מיחתם. וכן הוות ליה. ומתפגע ביה. חמתיה חד חרן. אמר ליה מה קלא בשמיא. אמר ליה גזר דיניה דההוא גברא מיחתם. וכן הוות ליה. אמר מה סליקית מזכי ואנא איחטי. מה סליקית למיקטלה בני ארעא דישראל ניזול וניחות לי מן הן דסליקית. אתא לגבי רבי יוחנן אמר ליה בר נש דאימיה מבסרא ליה ואיתתיה דאבוהי מוקרא ליה להן ייזיל ליה. אמר ליה ייזיל להון דמוקרין ליה. נחת ליה כהנא מן הן דסלק. אתון אמרין ליה לרבי יוחנן הא נחית כהנא לבבל. אמר מה הוה מיזל ליה דלא מיסב רשותא. אמרין ליה ההיא מילתא דאמר לך היא הוה נטילת רשות דידיה. רבי זעירא כד סלק להכא אזל אקיז דם. אזל בעי מיזבון חדא ליטרא דקופד מן טבחא. אמר ליה בכמה הדין ליטרתא אמר ליה בחמשין מניי וחד קורסם. אמר ליה סב לך שיתין ולא קביל עילוי. סב לך שבעין ולא קביל עילוי. סב לך תמנין. סב לך תשעין. עד דמטא מאה ולא קביל עילוי. אמר ליה עביד כמנהגך. ברומשא נחית לבית וועדא. אמר לון רבנן מה ביש מנהגא דהכא דלא אכיל בר נש ליטרא דקופד עד דמחו ליה חד קורסם. אמרין ליה ומה הוא דין. אמר לון פלן טבחא. שלחון בעיי מייתיתיה ואשכחון ארוניה נפקא. אמרין ליה רבי כל הכין אמר [לון] וייתי עליי דלא כעסית עילוי מי סברת דמנהגא כן. רבי יסא כד סליק להכא אזל ספר. בעי מסחי באהן דימוסן דטיבריא. פגע ביה חד ליצן ויהב ליה פורקדל חד. אמר ליה עד כדון [ענובתא] דההוא גברא רפיא. והוה ארכונא קאים דאין אחד ליסטיס ואזל קם ליה גחיך כל קבליה. אמר ליה ארכונא מאן הוה עמך תלה עינוי וחמא דהוא גחיך אמר ליה אהן דגחיך הוא עמי. נסביה ודניה ואודי ליה על חד קטיל. מי נפקין תרויהון טעינין תרתי שרין דעבד רבי יסא מסחי. אמר ליה [ההיא ענובתא] דהות רפיא כבר שנצת. אמר ליה ביש גדא דההוא גברא ולא כתיב ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. רבי פינחס רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק קשה היא הליצנות שתחילתה ייסורין וסופן כלייה. תחילתה ייסורין דכתיב ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. וסופן כלייה דכתיב כי כלה ונחרצה שמעתי מאת יי צבאות על כל הארץ.