תלמוד ירושלמי דמאי פרק ב הלכה ג

משנה: המקבל עליו ליהיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש ואינו לוקח ממנו לח ואינו מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו אצלו בכסותו. רבי יהודה אומר אף לא יגדל בהמה דקה ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק ולא יהא מיטמא למתים ומשמש בבית המדרש. אמרו לו לא באו אלו לכלל. הלכה: אינו לוקח הימינו לח. הא יבש מותר שעמי הארץ נאמנין על הכשירות. ותני כן נאמן עם הארץ לומר הפירות הללו לא הוכשרו. אבל אינו נאמן לומר הוכשרו אלא שלא קיבלו את הטומאה. הא מכלל דו מודי על קמייתא. לית הדא פליגא על דרבי יונה דרבי יונה אמר חבירין אינן חשודין לא לאכל ולא להאכיל שלא ילך ויטמא גופו ויבא ויטמא טהרות. ואפילו על דרבי יוסי לית הדא פליגא. דרבי יוסי אמר חבירין חשודין לוכל ואין חשודין להאכיל. תמן לטהרות אבל הכא למעשרות. הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות. תני כל הבא צריך לקבל עליו אפילו חבר אפילו תלמיד חכם אבל חכם שישב בישיבה אינו צריך לקבל עליו שכבר קיבל עליו משעה שישב. אמר רבי לא והוא שקיבל עליו משעה ראשונה. רבי יוסי בעי אי משעה ראשונה למה לי חבר אפילו עם הארץ. אתיא דרבי לא כרבי שמעון בן לקיש. דרבי שמעון בן לקיש הוה סלק לגבי אילין דבי רבי ינאי והוו נשייא חזיין ליה וערקן מן קומוי. אמר לון אבא לכון בייתא עם הארץ אני אצל הטהרות. תני הוא נענה לחבורה ובניו ובני ביתו נענין לו. אית תניי תני הוא ובניו ובני ביתו נענין לחבורה. ולא פליג. כאן בטפולין לאביהן וכאן בשאינן טפולין לאביהן. תני רבי חלפתא בן שאול גדולים נענין לחבורה קטנים נענים לו. תני מקריבן לכנפים ואחר כך מלמדין לטהרות. אמר רבי יצחק ברבי לעזר כנפיים מדפות הסטות טהרות מעשרות. בראשונה היו אומרים חבר שנעשה גביי דוחין אותו מחבורתו. חזרו לומר כל זמן שהוא גביי דוחין אותו מחבורתו. יצא מגבייתו הרי הוא כחבר. חייא ברבי בון בשם רבי יוחנן חבר שיצא לחוצה לארץ אין דוחין אותו מחבורתו. הא קטן אין צריך קירוב.