תלמוד ירושלמי דמאי פרק ד הלכה ה

משנה: הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן ומי כאן מעשר. אמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הרי זה נאמן. הלך ולקח הימינו. אמר להן מי כאן מוכר ישן אמר לו מי ששלחך אצלי אף על פי שהן כגומלין זה את זה הרי אילו נאמנין. החמרים שנכנסו לעיר אמר אחד מהן שלי חדש ושל חבירי ישן. שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אינן נאמנין. רבי יהודה אומר נאמנין. הלכה: ועד אחד נאמן. אמר רבי יוחנן קל היקלו באכסנאי מפני חיי נפש. תני נכנס לעיר ואינו מכיר אדם או שהיה עומד בגורן ואינו מכיר אדם שם. הרי זה נשאל בין לחבר בין לעם הארץ דברי רבן שמעון בן גמלאל. רבי אומר אין נשאלין על התרומה אלא לחבר בלבד. אתיא דרבי כרבי מאיר ודרבן שמעון בן גמליאל בשיטתיה. דתנינן תמן כל המומין הראוין לבוא בידי אדם רועין ישראל נאמנין רועין כהנים אינן נאמנין. רבן שמעון בן גמלאל אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. רבי מאיר אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. אמר רבי יונה מה פליגין ליקח אבל לחלק אוף רבן שמעון בן גמליאל מודה. מה בין לחלק מה בין ליקח. קול יוצא לחילוק. תני הנכנס לעיר ומצא סיעות של בני אדם אמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר. אמר לו אחד אני נאמן. אם אמרו לו שהוא נאמן הרי זה נאמן. אמרו לו שאינו נאמן בפניו אינו נאמן. שלא בפניו נאמן. אמר רבי יונה בבן עיר בסיעות חבירים ובאכסנאי בסיעות עם הארץ. וקשיא על דרבי יונה חברין ואת אמר אינו נאמן בפניו. מה טעם דרבי יודה מפני חייהן של בני העיר. מה טעמיהון דרבנין מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת.