תלמוד ירושלמי דמאי פרק ו הלכה ד

משנה: המקבל זיתים לשמן כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. רבי יהודה אומר ישראל שקיבל מכהן ומלוי זתים לשמן או למחצית שכר המעשרות לבעלים. הלכה: רבי יודה עבד זתים כקרקע ורבנין לא עבדין זתים כקרקע. מעתה אין יסבור רבי יודה כרבי ליעזר. דרבי ליעזר אמר המעשרות שלהן שעל מנת כן באו. והכא כהן ולוי שקיבלו שדה מישראל המעשרות שלהן שעל מנת כן באו. פרתו של כהן שהיתה שומה אצל ישראל וילדה בכור הבכור לכהן דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים אין הבכור אלא לשניהן. אמר להן רבי יהודה אי אתם מודין לי במעשרות שדהו שהוא שלו. אמר לו מפני שהשדה גופה לכהן והפרה גופה לשניהן. אף הפרה אם היתה גופה לכהן הבכור לכהן. ותני כן השם באחריות שניהן והמוכר באחריות הנותן. כהן שנתן מעות לישראל ליקח לו בהן פירות למחצית שכר אמר לו הותירו או פחתו שלי והמעשרות שלך מותר. ישראל שנתן מעות לכהן ליקח לו בהן פירות למחצית שכר אמר לו הותירו או פחתו שלי והמעשרות שלך אם נתן לו שכרו מותר ואם לאו אסור. ישראל שהיה מוכר זתים בששים לוג טבולים. אמר לו תנם לי ואני נותן לך ששים לוג מתוקנין מותר. ששים לוג טבולין ואני ואת חולקין את המעשרות אסור. כדי יהב לה כוליה מותר. כדי יהב ליה פלגא אסור. אמר רבי יוסי כאן במרויח לו. ותני כאן אם היה מרויח לו אסור משום רבית ומשום בזיון קדשים.